נועה אוחזת ביד רפה את שמלת הכלולות שלה.
היא לא באמת רוצה להתחתן. היא לא באמת רוצה להתחייב.
העיקר להיות בסדר עם כולם, עם הוריה, עם הוריו, עם מאות
האורחים המחכים עכשיו בחוץ, שתצא מהחדר הקטן ותצעד אל עבר
החופה בפנים חיוורות ורגליים כושלות.
היא עדיין צעירה, לדעתה לפחות, כל חייה עוד לפניה. וכן, היא
מאוהבת בו, אהבה גדולה, גדולה הרבה יותר מכדי שיכתבו אותה על
נייר.
בעודה מתקינה את ההינומה על ראשה ומתרגלת לגבהם של  העקבים,
היא חושבת לעצמה - האם היא עושה את המעשה הנכון?
מה יקרה אם יום אחד הכל ייגמר, והאהבה תגווע לאטה, כמו הנר
הלבן הגדול שמונח ליד החופה?
איך אפשר להשאר לעד אשה של איש אחד? האם תוכל לעצור עצמה
ולעמוד בכל הפיתויים שמסביבה?
ולמה צריך להתחתן בעצם? הרי זה כל כך חומרני ופרימיטיבי למדוד
את גודל האהבה על פי גודל הטבעת, ולהמשיך לאהוב בעתיד רק כדי
לא להפר את השבועה.
נועה קפצה בבהלה כאשר נמשתה בבת אחת באגם המחשבות אליו נסחפה,
היא הרגישה את ידיו הכבדות של בעלה לעתיד מונחות כמשקולת על
כתפיה, עולם שלם הנשזר בעולמה שלה עד סוף חייה, היש דבר יותר
מאיים מזה?
"בואי, כולם כבר מחכים", לחש הוא באזנה ונשק לה את הנשיקה
הלא-מחייבת האחרונה שלה.
רגליה לא מסוגלות לזוז, חצובות באדמה וכמו מנסות למשוך גם את
שאר גופה למטה.
לאט לאט היא חוזרת לעצמה, לחיי השושן שלה שוב פורחות באדום,
לובשת על שפתיה חיוך מזויף והיא מוכנה לצאת החוצה, לקול קריאות
השמחה והמוזיקה הקצבית שלצלילה בחרה לצעוד.
היא עדיין יכולה להתחרט, לבטל הכל ברגע האחרון, אך טוב הלב שלה
חונק את גרונה, והרצון שלה לרצות את כולם מערפל את עיניה.
וכשהרב ישאל אותה בסלסול פייטני הצורם לאזניה כקריעת עורב, האם
היא מוכנה לקחת את האיש הזה לבעלה, באושר ובעוני, בבריאות
ובחולי, באש ובמים-
היא תגיד "כן".
היא תמיד אומרת כן.