מאז שאני זוכר את עצמי אני והחברים שלי ביחד. הם תמיד היו איתי
שהיית צריך אותם. איתם אף פעם לא הייתי לבד. איתם אף פעם לא
היית עצוב. הם היו החברים שלי.

אני עדיין זוכר את הפעם הראשונה שפגשתי אותם, זה היה היום
הראשון שלי בגן,  אבא הוריד אותי בגן ורצה ללכת לעבודה, אבל לא
רציתי שהוא ילך, לא הכרתי שם אף אחד. שהגעתי כל הילדים כבר
שיחקו אחד עם השני ואני כאילו מפריע להם לשחק שנכנסתי כולם
הסתכלו עלי. אבא הלך ואני הלכתי לשחק בארגז החול בחוץ. לבד.
אחרי כמה דק' כאילו יכלו לשמוע אותי קורא להם הופיעו שני ילדים
והתיישבו לידי בארגז החול.
שיחקנו קצת בחול, הכנו קובבות מחול טיפסנו על המתקנים בחוץ
וככה הכרנו.
שנים עברו מאז נפגשנו בגן ההוא ועדיין אי אפשר להפריד בינינו.
היינו יחד באותו הגן, באותו ביה"ס יסודי, באותה חטיבה ואפילו
בתיכון היינו ביחד.
הם היו החברים הכי טובים שלי ותמיד היו שם בשבילי.
אני זוכר פעם אחת שאבא ואמא יצאו לבלות והשאירו אותי עם השכנה
שתשמור עלי.
זו הייתה הפעם הראשונה שהם השאירו אותי לבד בבית, בכיתי שראיתי
אותם עוזבים. אני זכור שהרגשתי עצוב ולבד. וכמו תמיד שהרגשתי
בודד, הם באו לבקר אותי. הם לא השאירו אותי לבד לרגע.
ברגע שהתחלתי להרגיש עצוב ולבד הם היו באים אלי ומעודדים אותי,
כאילו הם הרגישו שאני צריך אותם. הם ישבו איתי בחדר ושיחקנו
ביחד בשקט עד שנרדמנו על השטיח.
בבוקר שקמתי הם לא היו. כנראה הלכו הביתה.
הכול היה נפלא כל עוד הייתי איתם, הם שמרו עלי ואני שמרתי
עליהם, שאר הילדים בביה"ס לא אהבו אותנו, וכל הזמן היו צוחקים
עלי, אבל החברים שלי אמרו לי שאני לא צריך להקשיב להם, הם לא
מבינים.
שהיינו בכיתה ז' הם באו אלי לאכול צהריים פעם אחת, ומשום מה
אמא נורא כעסה עלי שהבאתי אותם הביתה לאכול, היא אמרה לי
שבגילי אני צריך להפסיק להתנהג כמו ילד קטן ולהתבגר.
היא אמרה לי גם שהיא לא רוצה לשמוע על החברים שלי יותר ושאסור
להם לבוא אלי יותר.
לא הבנתי למה אמא כועסת עלי, רק באתי לאכול עם החברים שלי, הרי
הם אכלו אצלי מיליון פעמים כבר.
כעסתי על אמא שלי. הם היו החברים שלי ולא היה לה סיבה לצעוק
עליהם ולאסור עליהם מלבוא אלי.
אבל כמו חברים טובים, הם היו מתגנבים אליי לחדר שאמא ואבא לא
היו שמים לב והיינו משחקים ביחד
ומדברים כמו בפעם ההיא שנשארתי לבד עם השכנה.
פעם אפילו שמעתי שיחה של אבא ואמא שהם דיברו על החברים שלי.
אמא אמרה שזה לא טוב שבגילי אני כל הזמן חולם ומשחק במקום
ללמוד ושזה לא טוב בשבילי שיש לי חברים כאלה, ואז אבא אמר שזה
שטויות במיץ ושזה לא מפריע לו אלא להפך, שזה טוב  שיש לי חברים
שמשחקים איתי ושומרים עלי וזה מצוין.
כשגדלתי והתחלתי ללמוד בתיכון הכרתי ילדה בשם קטי. היא הייתה
הילדה הכי יפה  בכיתה.
מיד נהיינו חברים הכי טובים. והיה לי קצת פחות זמן לשחק עם
החברים שלי בגלל שעכשיו לא הייתי לבד.
כשהיינו נפגשים החברים שלי היו קצת כועסים עלי שאני לא פוגש
אותם יותר כמו פעם ושאני כל הזמן עם קטי. נראה לי שהם קינאו
קצת.
כשסיפרתי את זה לקטי היא סיפרה לי שגם לה יש חברים טובים שהיו
איתם מאז הגן ושגם הם כעסו עליה קצת שהיא לא רואה אותם כמו
פעם. היה כיף פתאום שיש לי חברה טובה שאני יכול לשתף אותה
ולספר לה כל מיני דברים כמו שסיפרתי לחברים שלי.
ככל שהזמן עבר אני וקטי נהיינו חברים טובים יותר ויותר וראיתי
פחות ופחות את החברים שלי.

מאז שאני זוכר את עצמי אני והחברים שלי ביחד. הם תמיד היו איתי
שהייתי צריך אותם. איתם אף פעם לא הייתי לבד. איתם אף פעם לא
היית עצוב .הם היו החברים שלי.

תודות לקטי אני כבר לא צריך חברים דמיוניים.