"רוי אתה חייב לבוא לראות, אתה לא תאמין אם אני אספר לך מה
ראיתי, זה פשוט מטורף." ככה התחיל היום הכי מוזר בחיים שלי,
היום שבו הבנתי שחבר שלי כבר לא קיפוד. כמו שאמרתי, הכול התחיל
בשיחת טלפון מוקדם בבוקר של יום ראשון, חבר שלי התקשר אליי
וסיפר לי את אחד הסיפורים הכי מוזרים ששמעתם בחיים שלכם: "אני
נמצא עכשיו בחוף ירושלים על הטיילת ומסתכל על הים, אני לא לבד,
יש אתי עוד איזה אלף איש שעומדים ומסתכלים יחד אתי על הדבר הכי
מוזר שראיתי ואני די בטוח שאראה גם"... ושנייה לפני שאני
מתפרץ עליו ומכריח אותו לספר לי על מה כל המהומה, הוא ממשיך,
"... חיים האלה, יש פה סולם." בהתחלה חשבתי שלא הבנתי אותו
נכון והוא אמר סולם, אבל כנראה שמעתי אותו טוב ורק המוח עוד לא
קלט. "סולם"? שאלתי אותו, "סולם??? אתה מעיר אותי בשביל סולם
מחורבן באמצע הטיילת"? ושנייה לפני שהבטחתי לו שאני מגיע אליו
לת"א רק כדי לחנוק אותו הוא ממשיך: "לא חמור, אתה לא מבין, זה
סולם שיורד משהשמים"!
המחשבה הראשונה שעברה לי בראש זה שחבר שלי שוב עישן אתמול יותר
מדי בערב ושוב הוא אוכל לי סרטים על שטויות. הוא בטח יושב
בסלון רואה שידורים חוזרים של רחוב סומסום בערוץ 1וחושב שהוא
קיפי, תאמינו לי, זה היה אחת השיחות הכי הזויות שהיו לי בחיים.
לכו תנסו לשכנע את חבר שלכם שהוא לא קיפוד, מטורף, אה?
וכאילו הוא קורא את המחשבות שלי, הוא אומר לי: "רוי, אני יודע
מה אתה חושב ,אני יודע שאני לא קיפוד, אני לא קיפוד כבר שלושה
שבועות, אתה יכול להירגע, הסולם אמתי והוא יורד מהשמיים ונכנס
לתוך הים."
"דני אתה בטוח שאתה לא עובד עלי"? אני אומר לו " אני מקווה
שאתה עדיין לא מנסה להחזיר לי על הפוקצ'ה, זה קצת ישן, אתה
יודע."
"רוי, עזוב פוקצ'ה ועזוב קיפודים, סולם מחורבן יורד מהשמיים
לתוך הים באמצע חוף ירושלים"!!!
כשראיתי שהוא לא מוותר התחלתי להאמין לו, אבל עדיין היו לי
ספקות אז זרקתי לו בחצי חיוך: "אה, ברור, זה שלי. שכחתי להכניס
את הסולם למחסן, פשוט אתמול הייתה לי פגישה עם אלוהים וכשחזרתי
הייתי עייף מדי, אז השארתי את הסולם בחוץ, תעשה טובה תכניס את
זה למחסן מאחורה, טוב"?
"תצחק, תצחק, אתה לא חייב להאמין לי, אבל אם היית פה גם אתה
היית מתחרפן כמוני."
היה משהו בקול שלו שבסוף שכנע אותי. החלטתי שאני נוסע לת"א
לבדוק. "דני, תחכה לי שם, אני מגיע." אם מישהו החליט להוריד
סולם מהשמיים באמצע הים בת"א אני חייב ללכת לראות. שתזדיין
העבודה. בדרך לת"א אני מוצא את עצמי מנסה לחשוב מי לעזאזל
מוריד סולם מהשמים באמצע הים? הרי אם אתה כבר מוריד סולם
מהשמים  ואתה כל יכול, אז למה לא לאיזה מקום אקזוטי, נגיד,
הקאריביים.
ואז התחלתי לחשוב על מי יכול לרדת משם? זה יכול להיות מעניין.
אם הייתי יכול לבחור, הייתי רוצה שהרצל ירד משמה. יש לי כמה
שאלות אליו על הבחירה של המיקום של מדינת היהודים הזו שלו, למה
לא אוגנדה באמת? בעודי מפנטז ומרחף אני מוצא את עצמי מגיע לת"א
ומחנה את האוטו.
אני מתחיל ללכת בכיוון החוף, אני מוציא את הפלאפון ומחייג
לדני, הוא עונה לי אחרי חצי צלצול. "איפה אתה, רוי"?
"אני בחוף ירושלים, אחי, איפה אתה בדיוק"?
" בדיוק"? הוא שואל ואני יכול לשמוע אותו מחייך כשהוא ממשיך,
"אני בפ'וקצה, אחי," וכאילו לא ידעתי שזה יגיע, "בפוקצ'ה, בן
זונה... how do you like them apples now? Ha?"
הוא צוחק, אני יכול לשמוע אותו צוחק, אני יודע שהוא צוחק. זה
בסדר, שייהנה. לא נשאר לא עוד הרבה זמן.

אז כמו שאמרתי לכם כבר, חבר שלי כבר לא קיפוד.
הוא קיפוד מת.