בחצות ליל ירח מלא
אמא נושפת
מפזרת את עצמה לכל עבר
בחיוך מרוצה
גומרת.
עד פעם הבאה.

רסיסים של אמא
נובטים, רכים
ואז מגדלים צוואר ארוך
פותחים פה
שהיה חתום בנשיקה.

יפים וצעירים
נטרפים
על ידי בעל הכנפיים
שרואה זאת כשיגרה
ולא מביע רגש חם
על אגמים קפואים.

נרצח ע"י בן אנוש
חסר כל מלבוש
לא מכסה תועבה
ובטוח שהוא יודע הפעם הכל.

ונבלע לאפר
בשקשוק עצמות
וברוח נושבת,
ונושבת פחות.

ולעפר היה
חלקיקים חלקיקים
שאמא אוספת בחיוך והבנה
הו, אהבתיך,
אמא אדמה.

ונראה שלא ידעתי אף פעם
להוקירך מספיק
הרי היית בכל רגע וציפית.
את כל פלא, כל קסם, כל עוצמה אגדית.
אני חוזרת לרחם
ישנה בכפית.

וכנראה שכל ילדיך
בעלי פה, עלה וחוטם
נלחמים אחד נגד השני
על מוות ראשוני.
ואז חוזרים אליך
ונהיים שוב אחד.
כי זה מה שהם נוטים לשכוח -
איך הולכים יד ביד.

18.3.07
התחיל מסקצ' לציור.