היא יושבת שם, בפינה.
שקטה, מופנמת, בודדה.

צורחת בדממה, זועקת בשתיקה.
צובעת הכל באדום ושחור,
מחייכת ללא חיוך, בוכה ללא דמעות.

מבחוץ מלאה בקוצים, מבפנים עדינה כורד.
מבחוץ נראה כי נובלת כשבעצם נובלת מבפנים.

ומבפנים איש לא ידע, איש לא ישמע, כמה שהיא מדהימה
ומבחוץ כל אחד ראה, כל אחד שמע, כמה שהיא מכוערת
ובאמצע היא נלחמת עם עצמה, באמצע היא באמת מנסה

מבפנים יש כל כך המון, היה המון
מבחוץ כבר לא נשאר כלום, כלום

ומרגע לרגע, מיום ליום
היא שוקעת יותר ויותר

היא נובלת, היא נעלמת
היא מתכלה, נכבית

יושבת שם,
לבד.