בין רחובות ריקים וסמטאות חשוכות,
אספתי שאריות של אהבה.
חיבוקים עייפים ונשיקות סתומות ליקטתי לתוכי.
מילים יפות בתוך משפטים קצרים שיננתי לעצמי.
וראיתי אנשים נוזלים אל תוך הלילה.
גופים מתערבבים
אל תוך צבעים מסחררים.
מלודיות עדינות
אל מקצבים סוערים.
הנה אני קטנה, אובדת בין כולם.
אוספת פירורים פירורים.
גרגירים גרגירים.
שומרת חזק.
ומתגעגעת.
העיר צוחקת אליי, מין צחוק אכזרי.
מתוך ספסלים ישנים ופחים מלאים.
תחנות אוטובוס הומות.
חנויות אופנה צבעוניות.
רמזורים מתחלפים.
אנשים יפים, יחפים.
אני שומעת הדים של צחוק
מתגלגלים בכל הרחובות.
ולרגע מתחשק לי להביט בהם מגובה של ג'ירף.
הרי מגובה של ג'ירף כולם נראים נמוכים.
והבעיות הכי גדולות שלנו הן רק נקודות קטנות בשביל ג'ירף.
אעמוד על גג הבניין הכי גבוה שאמצא,
לא אבשר על בוא הגשם.
לא על זריחת החמה.
לא אפצח בהצהרות אהבה.
לא בבכי עוצר נשימה.
הנה אני כאן, מביטה על עצמי לדעת,
נזהרת שלא לשלוח אצבע, לגעת.
הגיע תורן של המילים שלי - מילים קצרות
חותכות
מוקפדות
נטולות כל איפור
או גימור.
הנה אני עומדת מולן,
בוחרת אותן,
אחת לאחת
לפי סדר מדויק.
מילים ועוד מילים ועוד מילים,
ערימות של מילים,
הררים של מילים,
על כולן אעבור עד שאמצא בדיוק את החסרות,
לא אפסח על אף מילה,
אברור כל הברה והברה,
כל פסיק ונקודה,
מבטיחה.