ביום שיונתן אמר לה שהוא לא רוצה יותר הייתה לה תאונת דרכים.
לא תאונה רצינית עם פצועים והרוגים, חס וחלילה, אבל בכל זאת
תאונה. הדבר הראשון שהיא רצתה לעשות היה להתקשר אליו כדי שיבוא
להציל אותה, אבל אסור היה לה להתקשר כי יונתן אמר שעדיף שהם לא
ידברו, כי אז ברור לשניהם מה יקרה, וזה באמת מיותר עכשיו. אז
היא ישבה על המדרכה, ליד האוטו המוכה והחבול, וחיכתה לגרר,
שיבוא לקחת את האוטו למוסך. כבר היה כמעט חורף והחשיך מוקדם,
והיא הרגישה לבד ורק רצתה להגיע הביתה כדי שתוכל לבכות לתוך
הכרית ולהתחיל את תקופת הגעגועים הגדולה שלה ליונתן.
לא היה לה שום דבר מיוחד לעשות בזמן שחיכתה לגרר, אז היא ניסתה
להיזכר ביום שבו פגשה את יונתן, אבל לא ממש הצליחה. היא זכרה
שזה התחיל במקום אחד ונגמר במקום אחר לגמרי, למרות שהיא ממש לא
רצתה שזה ייגמר. ועכשיו היא כבר הייתה מוכנה להודות בפני עצמה,
אבל רק בפני עצמה, שהיא באמת מאוהבת בו. היא שאלה את עצמה,
אולי אם היא תגיד לו הוא ישנה את דעתו, אבל החליטה שעדיף שהיא
לא תשפיל את עצמה יותר ממה שכבר השפילה את עצמה עד עכשיו.
ואולי לפחות יישאר לה בדל של כבוד עצמי, שגם הוא בעצם, כבר חצי
אבוד.
עברה שעה והגרר עדיין לא הגיע, ואז היא חשבה לעצמה שזה בעצם
באמת תירוץ מצוין להתקשר אליו, כי רק אתמול הם דיברו ואולי
עדיין מותר לה להתקשר, בטח ובטח אם קורה משהו כזה. ואם יונתן
היה יודע שהיא יושבת עכשיו לבד בחושך הוא מיד היה מגיע לקחת
אותה. אבל היא פחדה להתקשר אליו, בעיקר כדי לא לגלות את הסיבה
שבגללה הוא עצר את הכל, בעיקר כדי לא לגלות שיש לו מישהי.
והכול היה עדיף על פני גילוי שכזה, אפילו לשבת בחושך לבד
ולחכות לגרר שלא מגיע.
היא החליטה לנסות לחייג לחברת הגרירה ולבדוק מה קורה והמוקדנית
שענתה לה אמרה שהגרר בדרך ועוד מעט הוא יגיע. היא ניסתה להסביר
לה שאת אותו הדבר אמרו לה גם לפני שעה וחצי, אבל המוקדנית כבר
ניתקה וכנראה עברה לשיחה הבאה. היא הייתה קפואה ורעבה ובתיק
שלה היו רק מסטיקים וסיגריות, שרק הגבירו את הרעב שלה. שוב היא
חשבה שאם הייתה מתקשרת עכשיו ליונתן, הוא בטח היה מביא לה פיצה
או סנדביץ' מארומה ואולי אפילו שוקו חם, ואז לרגע היא חייכה.
אבל אחרי הרגע הזה כבר הגיעו הדמעות שלה, הדמעות המיוחלות
שבעצם היו צריכות להגיע אתמול, אחרי שהם סיימו את השיחה.
פתאום היא חשבה לעצמה שהיא קצת כמו אנשים שמאבדים מישהו באמת,
ועוברים זמן ביניים שכזה של הלם, של אדישות, שבו לא בוכים
וכאילו מקבלים את רוע הגזירה בשלווה. אבל אחרי שהשוק הראשוני
עובר, מבינים מה באמת קרה ואז הבכי מגיע ותקופת אבל נוראית,
שנראה כאילו לעולם לא תעבור. היא ידעה שאולי זה קצת מוגזם
להשוות את עצמה למישהו שעובר שכול, אבל הידיעה שיונתן הוציא את
עצמו מהחיים שלה, גרמה ללב שלה להתכווץ ולהרגיש כאילו מישהו
חתך אותו לשניים.
כבר נהיה באמת מאוחר ולא היה לה למי להתקשר וגם הסוללה של
הטלפון הנייד הייתה בשלבי התפוגגות והיא התחילה לחשוב שאולי
הגרר כבר לא יבוא לעולם. היא החליטה שתחכה לו רק עוד שעה ואז
תנסה לעצור טרמפ בחזרה למרכז העיר, והאוטו - שילך לעזאזל, גם
ככה כבר המון זמן שהוא עושה לה בעיות ולמכור אותו היא בחיים לא
תצליח, כי אפילו טוסטוס שווה יותר ממנו. פתאום הטלפון שלה צלצל
ממספר חסוי, ולרגע היא קיוותה שאולי יונתן נשבר והבין שהוא לא
יכול לחיות בלעדיה, ועכשיו הוא מתקשר אליה מהעבודה כדי להגיד
שעוד מעט הוא בא. אבל זה בסך הכל היה הגרר, הוא אמר שהוא בדרך,
לא לדאוג, עוד מעט הוא מגיע. ובמקום לשמוח שהגרר תכף מגיע, היא
הייתה עצובה שזה לא יונתן שמתקשר אליה, ושוב היא התחילה לבכות.

ברדיו-דיסק שלה באוטו, שהיה שווה בעצם כמעט כמו האוטו כולו,
היה דיסק שיונתן צרב לה ממש בהתחלה, כשהכול עוד היה מסקרן וחדש
ואקזוטי. אז היא הקשיבה לדיסק וניסתה לדמיין כאילו עכשיו היא
שם, באותו לילה שבו הוא הביא את הדיסק והם שמו אותו אצלה
במערכת ושכבו לצלילי השירים, שמאז אותו לילה בכל פעם ששמעה אחד
מהם, מיד חזרה לרגעים האלה. עברה כבר יותר משעה מאז שהגרר
התקשר והיא הבינה שכנראה שהוא כבר לא יגיע ושאלה את עצמה מי
בכלל יעבור כאן בשעה כזו, ואולי באמת כבר לא נשארה שום ברירה
מאשר להתקשר ליונתן. אז היא החליטה שהיא תתקשר ותסביר שבאמת
אין לה שום ברירה ותבקש שרק יבוא לקחת אותה ואפילו לא יעלה
אליה. האצבעות שלה רעדו כשהיא חייגה את המספר שלו ורגע לפני
שנשמע צליל החיוג ניתקה. הלב שלה פעם בהתרגשות, כאילו זו הפעם
הראשונה שהיא מתקשרת אליו. אז היא ניסתה לחייג שוב, בתקווה
שהפעם היא תחזיק מעמד ובאמת בפעם השנייה היא כבר לא ניתקה,
הטלפון צלצל וצלצל אבל יונתן לא ענה. מוזר, שעה שכזו, מה כבר
יש לו לעשות שהוא לא עונה? המשיבון ענה והיא בחרה להשאיר
הודעה, למרות שאף פעם לפני כן היא לא עשתה את זה, ורק כדי שאם
במקרה הוא יראה שהתקשרה, שלא יחשוב שסתם היא מתגעגעת וידע
שבאמת לא הייתה לה שום ברירה, שידע שהיא לבד בחושך והגרר לא
מגיע. היא חיכתה עוד חצי שעה וראתה שהוא לא מתקשר אליה בחזרה
והחליטה לעשות ניסיון אחרון ולשלוח לו הודעה. היא ניסחה בראש
שלה את ההודעה שוב ושוב, כדי שלא תראה נואשת מדי. ובסוף החליטה
ללכת על ניסוח פשוט ואמתי, וכתבה לו שהיא נתקעה עם האוטו
ושיתקשר אליה, בבקשה.  
עוד חצי שעה עברה ויונתן לא חזר אליה, רק באופק נראו פנסים של
רכב גדול שבא להציל אותה. פתאום הגרר היה נראה לה כמו מטוס שבא
להציל אנשים שנתקעו על אי בודד, והיא כל כך התרגשה שכמעט חיבקה
את הנהג שיצא מהגרר הגדול. הוא הצטער שוב ושוב על כל הסיפור
והסתבר שהוא בעצמו נתקע עם הגרר בדרך ולא היה אף אחד שיחליף
אותו. הוא חייך ואמר שייקח אותה הביתה ורק אחר כך ייסע למוסך
ושיש לו תרמוס עם קפה חם שיחמם אותה. ואז הוא שאל אם קרה משהו
כי העיניים שלה קצת אדומות, והיא רק אמרה שזה מהקור והעייפות
ושהעיקר שסוף סוף הוא בא. ובאמת הוא היה נחמד וכל כך התנצל שכל
הכעס שלה על הגרר עבר כמעט לגמרי.
הם נסעו בחושך לבית שלה ולפני שהיא ירדה היא נתנה לו פתק עם
הכתובת והטלפון של המוסך, וגם הטלפון שלה ליתר ביטחון. ועוד
רגע אחד לפני שהלכה, היא נזכרה שמרוב התעסקות בעצמה היא לא
אמרה תודה ואפילו לא שאלה איך קוראים לו. אז היא חייכה ואמרה
שבאמת היא מודה לו שלקח אותה הביתה וגם תודה על הקפה, זה היה
ממש במקום. וגם צחקה צחוק קטן ואמרה לו שהיא אפילו לא שאלה
אותו איך קוראים לו, אז הוא חייך בחזרה ואמר: "קוראים לי
יונתן, ואין בעד מה".