בדידות זועקת לכל הכיוונים בחדר, זו אותה זעקה שאותה אני
מכירה. היא פוצעת אותי בכל פעם שאני שומעת אותה, היא מסתובבת
סביבי ומשאירה אחריה עקבות של הרס, עקבות שאין דרך ללכת עליהן,
הן כואבות מדי כמו רצפת מסמרים, אותה הבדידות תמיד מפציעה,
תמיד חוזרת, ונותנת לי להזכר כמה לבד וכמה קרוב, כמה שלבד יכול
לעשות טוב וכמה שלבד יכול לסחרר אותי ולחזור אל פרק הסוף, פרק
הסוף? זה אותו פרק שאני נופלת חזרה ושוב צריכה לקום אל תוך
המציאות. אל תוך הלבד הזה, זה גל אחד גדול ששוטף אותי לחינם.
הבדידות הזאת גרמה לי להבין שאדם לבד זה אדם חזק, אדם שמאכיל
את עצמו לבד שמשקה את בשרו לבד, ולא משאיר אחריו עקבות של שובע
מפני אחרים. ולמי שלא הבין, זה לא שלא קיימת בו הבנה, זה כי
לכל אדם העץ חיים צומח אחרת, הפצע מתרפא בצורה שונה, והבדידות
מתבטאת בזעקה שונה.