הילדים בשיכון קוראים לי "אלון-בלון". לא אחת שמעתי אותם
קוראים ומוסיפים את הכינוי "ליצן-עצלן", זאת משום שאני מסוגר
בחדר.
אני סוגר את החלון ומסיט את הוילון.
אני עוצם את עיני אט - אט, פותח את שערי הדלת לעולם הדמיון.
מקום בו השמים תכולים וצלולים והמים זכים.
אני דולפין שצולל למעמקי הים, זנבי נע לפנים ואחור בתוך
המצולות. אין מאושר ושליו ממני.
צרור מפתחות מרשרש מבעד לכיס, מפתחות - הבטחות שהופרו בטרם
עת.
פתאום נגדע החלום.
בעודי צולל לקרקעית הים וחזרה אני שומע רחשי סערה, זוהי אניה
שמפליגה. אניה שמתפרקת ושוקעת לאיטה.
ירו חץ בעץ, והרי הנני... אלון.