כבר הרבה זמן, התחושה הזאת
של רפרוף פרפרים, דופק מהיר, ברק בעיניים,
לא חדרה את מעטה דופן חוסן הלב.
ואני כל כך ריאלית -
אני לא מאמינה בניסים. בקושי באנשים.
ואני כל כך ריאלית, אני -
ואתה אינך מחובר לשום קול ההיגיון שבתוכי....
ואולי מפחדת שבהבל פה אחד, בהבלחת נשימה או מראה חפוז,
תצא מחיי כלעומת שבאת -
בטריקה עמומה, באמתלה לא ברורה,
תעמיס על ליבי עוד רגש לכאוב.
וכבר אמרתי שירה וגם פרוזה
ופירגנתי בכל אות לכל גבר אפשרי.
בעיקר לגברים הבלתי אפשריים...
ואתה כל כך רחוק וכל כך מוחשי,
במילים נמסות, האופק רחוק,
ואני מודדת כל שורת נשימה לתוך שפורפרת קרה...
ואולי זאת כמיהה לדבר שאיננו קיים,
ואולי זאת פנטזיה, ואולי רגש נעלם....
שמונח חשוף ורוטט - כל עווית, כל חיוך, מול מראה כה ברורה
כל אנרגייה טובה שתביא איתך בקול נגינה:
....עוד תבוא אל סיפי בשפתיים חמות,
עוד תבריח ממני פיק ברכיים....
ואיפה קול ההיגיון המהדהד בשקיקה?
ואיפה אותה שלווה מזוייפת מכובדה?
ואיפה אני בתמונה חסרה.....
ואיפה אתה..... בארץ רחוקה.
ואני מנסה להחניק את הרגש,
לשמוע שוב את קול התובנה.
מחניקה את אותה ילדה קטנה - מלאת צחוק ונמש
מטרפדת ניסיונות אשליה - למציאות להכרה....

13.3.07
טלי יונתן