זאת הייתה הפנטזיה שלו מאז הפעם הראשונה שגילה שבנות הן לא
איכסה, התמונה היחידה שהייתה עולה במוחו כל פעם שהיה עושה ביד,
פסגת שאיפותיו. ואולם שום שריר לא נע בגופו כאשר עמד בחדר
והביט בה, שוכבת במיטה שלו, איבריה המוצנעים מכוסים אך בקושי
בשמיכת הפלנל המרופטת שלו, מביטה בו בעיניה הגדולות ופיה
ממלמל: "Be gentle''.

שש שנים רצוף הוא ישב בשולחן שמאחוריה בביה"ס. הזדמנות פז
לשאוף כל יום את הריח המשכר שנדף משיערה, לצפות בה מפליגה
בדמיונה למחוזות אחרים ומת לדעת מה היא חושבת. כמה שהוא לא
יתאמץ, להיכנס אליה לראש הוא לא יוכל.
כל הקשרים אליהם נכנסה היו לא יותר מסטוצים. הסתובבה עם בוי
טויז להנאתה הפרטית. הוא ידע שהוא אף פעם לא יוכל להגיע לרמתם.
כולם אתלטים, עשירים או סתם בעלי כריזמה נוטפת. הוא לא היה
כזה. ספק אם אי פעם הייתה מודעת לקיומו.
בשבוע השני של י"ב הגיע בחור חדש. היה ברור שזה רק עניין של
זמן עד שהיא תכבוש גם אותו, ואולם משהו השתבש. הפעם היוצרות
התהפכו היא הייתה זו שנפלה שדודה לרגליו. גמעה כל מילה שיצאה
מפיו ומרגישה שחייה אינם חיים בלעדיו. כך היא כרכרה סביבו,
נענית לכל קפריזה ולכל גחמה, אבל על אף כל זה לאחר חודש היא
נזרקה.
שבועות היא ישבה בבית. מסרבת ליצור ולו קשר מינימלי עם הסביבה.
ובמשך כל אותו זמן עשרות זרי פרחים נשלחו לביתה מכל אותם
מחזרים שקיוו לתפוס את משבצת "הידיד המנחם" עם ההמשך הלכאורה
בלתי נמנע. רק הוא לא שלח. כבר מזמן הרים ידיים. בשביל מה לפתח
ציפיות אם המפלה הצפויה כבר ידועה מראש? אז הוא שקע בגעגועים.
עורג לרגע שבו תשוב ותחזיר את החיים למסלולם התקין.
היא אכן חזרה, אבל נראה היה שאין שום קשר בין היצור העלוב הזה
לדיווה שכולם הכירו. וכך, אחד אחרי השני, נשרו כל המעריצים.
כבר לא היו מתנות על השולחן כל בוקר, לא היה מי שיפנה לה את
השולחן הכי טוב בחדר האוכל ובטח שכבר אין תחרות על מי יקפיץ
אותה הביתה. כעת, משהשתלבה עם הקירות וכל זוהרה דעך, היא פסקה
להיות אטרקציה והפכה לסתם עוד אחת מהבנות. ועדיין תשוקתו אליה
לא פסקה. עדיין נשארה אותה ישות מופלאה, נדירה ובילתי מושגת.
ויום אחד היא פנתה אליו. הוא היה משותק. תוהה איך זה שמצאה
לנכון להכיר בקיומו. אבל כך קרה. הדופק שלו הרקיע שחקים, מרוב
לחץ לא היה מסוגל לגבש ולא מחשבה אחת. אבל איכשהו, על אף הרושם
הראשוני הזוועתי שהשאיר עליה, היא המשיכה לדבר איתו. אפילו
אחרי שהצליחה במאמץ רב לזכות בבעלות מחודשת על מעמדה הרם. הוא
היה רק הידיד, אבל בשבילו זה הספיק. בעיקר בהתחשב בעובדה שכבר
חודשיים שמשבצת החבר פנויה ולפי שעה הוא במקום הראשון אצלה.
במשך כל אותה תקופה לא העז לספר לה את שעל ליבו. פחד שאם ישטוף
אותה במבול הרגשות שגעשו בו, יבריח אותה והיא תאבד לו לנצח.
אבל סודות כאלה סופם להתגלות. ואכן באחד הימים, כשישבו אצלו
בבית, פנה אליה ובבת אחת הכל התפרץ. כל המטען הרגשי שנאגר בו
במשך כל השנים האלה נפרק באחת. הוא דיבר ודיבר. מפחד מהרגע
שיפסיק ויאלץ להתמודד עם התגובה שתבוא מצדה בעקבות גילוי שכזה.
כשסיים השתרר שקט למשך כמה שניות ואז אזר אומץ ונשק לה. אלפי
זרמים חשמליים חלפו בגופו שעה שהרגיש את שפתיה כנגד שלו וחש את
ריחה כה קרוב אליו. הוא ידע שבזאת הוא שם קץ לקשר ביניהם. היה
ברור שהיא לא תסכים. היא תברח והוא יחזור להיות הצופה מהצד
שהיה כל השנים. אבל היא הביטה בו ואז החלה אט - אט להסיר את
בגדיה.

הוא התקרב אליה, מצמצם את המרחק ביניהם לכדי מרווח זעום, פלט
אנחה בידיעה כי יצטער על זה עוד מאה פעמים, הישיר אליה מבט
ואמר: "זה לא יקרה".