כעשר דקות הליכה מהים ממוקמת השכונה שלנו. הבתים מפוזרים
ברחובות בלא סדר מסוים, בנויים בסגנון הבאוהאוס. במעברים הצרים
בין הבתים, בלילות קיץ חמים, עומד ריח רענן של מרכך כביסה
וצמחים יבשים. לקראת חצות משתרע שקט ורק תגרות חתולים קוטעות
אותו לפעמים.
אני יוצא מהמקלחת. בריזה נעימה נושבת מכיוון הים, ומביאה איתה
מנגינות דרך החלון הפתוח. אפשר להשאיר את המנגינות לדאות בחלל
הדירה וללכת לישון. לקראת הבוקר הן תחלשנה, והואקום החם של
צהרי היום ימשוך אותן לרחובות, שם הן תנמסנה מתחת לשמש, כמו
מדוזות שנפלטו לחוף עם הגלים. אך אני לא הולך לישון. מבשל
לעצמי קפה, לוקח את הגיטרה, מתיישב מול החלון הפתוח ומנגן את
מנגינות הרוח. איך שהרוח מתקררת אני מגביר את הקצב, אם היא
מתחממת אני עובר למז'ור. ואם היא נעלמת, אני נשאר באקורד מתוח
אחד ומכה במיתרים עד שהרוח חוזרת. חוץ מהרוח היה עוד משהו בחוץ
והוא השמיע פיעפועים בקצב משתנה. עם הזמן הם התחילו להשמע מכמה
מקומות בו זמנית, זה בלבל אותי ולא ידעתי אחרי הקצב של מי
לעקוב, הפיעפועים או הרוח. עם הזמן תפשתי את הקצב המשותף. אך
סקרן אותי מאוד מי השמיע את הפיעפועים. הוצאתי את ראשי מחוץ
לחלון וניסיתי לחקות פיעפועים אלו. החיקוי הצליח ומשלושה אמירי
עצים, מול הבית שלי, נסקו שלושה אוחים לבנים וענקיים. הם
החליפו ביניהם את העצים שישבו עליהם והמשיכו בפיעפועים. אני
המשכתי גם. קיים משחק ילדים שבו עומדים במעגל כסאות ריקים,
מסביבם, לצלילי מוזיקה, רצים ילדים, שמספרם גדול באחד ממספר
הכסאות. איך שהמוזיקה עוצרת חייבים הילדים לתפוס כסא, אך מי
שלא מספיק יוצא. ממעגל הכסאות מחסירים כסא אחד וממשיכים באותה
צורה. אני והאוחים שחקנו גם משחק דומה. איך שהשמעתי פיעפוע הם
המריאו מהעצים, איך שהפסקתי נחתו עליהם בחזרה, אך בסדר שונה.
כך העברתי חצי לילה, משחק עם אוחים לבנים במשחק ילדים.
הלכתי לישון עם השחר. רוח טרום הבוקר, כבר לא מביאה אתה
מנגינות, אלא חלומות. חלומות צוננים, כאלה שבגללם מדגדג
בעקבים. בחלומות אלו מתקשרים אליך בטלפון ומדברים דרך מכשיר
שמעוות את הקול לציפצוף תינוקות. אפשר לפגוש בהם כל-אחד. למשל
בחורה ג'ינג'ית שמבקשת ללוות אותה לביתה. שלושה אנשים בקסדות
עשויות מקופסאות שימורים, שמנסים לתקוף אותך. בלי היסוס אתה
הורג אותם, בחתיכת ברזל חלוד... בפעם הראשונה אני הורג משהו
בחלום, תמיד היו הורגים אותי. אני מתעורר, מתיישב על מיטה.
בחוץ שעת צהריים, בליבי אני מרגיש חום מתפשט.

ריציתי את עונשי בכלא עבור רציחות שאין אני זוכר איך ביצעתי
אותן. נאמר לי, הרציחות היו בכלל לא אכזריות. לפני שהייתי הורג
את הקורבן הבא, היתי מרדים אותו, רוחץ במי סבון, גוזם את
שערותיו. אם זאת היתה בחורה הייתי גם מאפר אותה, לפי צו אופנה
אחרון. כך הרגתי, לפי החקירה הארוכה, כעשרים אנשים. את מספרם
המדוייק החוקרים התקשו לציין, כי לא השארתי הרבה מגופותיהם של
הקורבנות לאקספרטיזה.
העונש שנגזר עלי היה בן עשר שנים. וזאת עקב שהוכח שלא היתי
מודע למעשי באותה עת. אך בדבר אחד היתי בטוח, הרציחות התחילו
בדיוק אחרי אותו לילה כשפגשתי את שלושת האוחים הלבנים. במשך
השנים בכלא חיפשתי נואשות את הקשר בין הדברים, כי היתי בטוח
שהוא קיים. כל הספרים שיכולתי להשיג ממכרים ובספריות של בית
הסוהר, היו ספרים מדעיים על האוחים וחייהם בטבע.
בשנה האחרונה לשהותי בכלא, לקחו קבוצת אסירים ואני ביניהם,
לגלריית אומנויות ישנה, לא הרחק מהכלא עצמו. לא היו לה מבקרים
רבים, כל עבודתה הסתכמה בשירות לבית הסוהר, שהיה מביא אסירים
שעומדים להשתחרר, על מנת לפתח אצלם אהבה לאומנות וספרות יפה
ותודעה לאתיקה. אחרי הרצאה ארוכה ומייגעת אודות המיתוסים
העכשוויים ותפקידם באומנות וספרות מודרניים, הציעו לנו לקנות
בזול ספרים של חוקרי המיתוסים. מבטי נח על אוסף שנקרא "בעלי
כנפיים ומלאכים". קניתי את האוסף מכיוון שעל עטיפתו היה אוח,
חצי לבן חצי כסוף, עם ראש אדם. באחד הפרקים בספר זה, ששמו של
הפרק "האש הכסופה", היה כתוב:
"לרוח הדרומית, בין בתי האבן שעל חוף הים התיכון, במקום שבו
שמשון העיוור טבח בפלישתים, יש שתי משימות - לשיר ולהרדים.
בחצי הראשון של הלילה, כשהרוח שרה, מופיעים שלושה אוחים לבנים,
שנשאו את גופת שמשון אחרי שאחרון העמודים נפל, ומחכים לגיבור
כדי לקחת אותו. אך אין יותר גיבורים והם מחכים לשווא. בחצי
השני של הלילה, כאשר הרוח מתחילה להרדים, והאוחים מאבדים
מכוחם, חייב להתרחש רצח בכל זאת, בכדי להצדיק את שליחותם. אך
בימינו המיתוסים הם לא מציאותיים כמו החלומות, והרצח מתרחש
בחלום. אך את הרוצח בחלום האוחים לא יקחו, כי הם לא רואים את
המתרחש מתחת לעפעפי העיניים של האדם היושן. אצל הרוצח שלא נשאו
אותו האוחים, נדלקת בלב אש כסופה והוא הופך לרוצח גם במציאות.
בגלל זה מי שראה בלילה ברחבי העיר האורבנית שלושה אוחים לבנים,
אסור לו לישון בלילה זה. הוא חייב לסגור את החלונות, לעזוב את
הבית ולרדת אל שפת הים. שם לפגוש את אלו שראו גם אוחים לבנים.
ביחד להתנגד לרוח המרדימה ולטבול במים השקטים וקרירים. לישון
אפשר רק אחרי שהשמש של היום הבא תשקע ותבוא רוח מזמרת וחדשה".