יום של שמש יפה, העשב מוריק והציפורים מצייצות.
הוא היה שם.
לאן שלא הבטתי הוא נמתח.


ברקע צחוקם הנבזי של ילדים.
לאן שלא אפנה הוא מולי, מפריע לדרכי.
והוא שם הוא תמיד, שם.
אימה.


באמת שהתאמצתי,
הסתובבתי, פניתי, רצתי, דילגתי, קפצתי.
לאן שלא זעתי הוא היה שם.


אגלי הזיעה נאספים על אפי.
משקפי השמש כמעט ונרמסים תחת רגלי,
הדרך כבר הוכפלה.
הוא שם.


בפסיעה מולי הוא תמיד נמצא,
השמים ריקים מעבים.
עיני תרות אך סומאים מבטים.
מהיכן צץ הוא כל הזמן?


הבנות רצו במעגל,
המכוניות מיהרו להסתלק.
ווירג'יניה וולף צעקה בראשי
ולאן שלא פניתי נתקלו בו עיני.


לבית הגעתי,
הרעד כבר השתלט על גופי,
הזיעה כבר הקפיאה את בגדי
ואז הבנתי זאת,
השמש לא זורחת בתוך הבית.
גם אותי הוא הכניע.


יום של שמש יפה, העשב מוריק והציפורים מצייצות.
ורק אני פה מול המחשב.
מודה בתבוסה.