בכל מיני הסמטאות הרבות בעיר ובכפר, בין סמטת המשרה לסמטת
השינה, בין השדרה הבהירה של התענוגות לרחוב האפליות המואר כל
העת בהארות ססגוניות, הן מתהלכות מדי יום, רוקחות אשליות
במוחותיהן הנזרקות לאוויר כצרור משפטים בלתי נהירים הנפלטים
לאור העששית מפיו של הגוסס, בשעה שאחרוני בני משפחתו נשארו
עומדים לידו, במרחק רב משיוכלו עיניו הכבדות להבחין בם. עוד
משחר צעירותן, כשהיו יושבות תחת צלן הענק של אלופות רקיחת
האשליות, כבר אז ידעו לרקוח את אשליית הנסיכה, זאת שמלבד דקות
ספורות בלבד לפני ואחרי הירדמותן נשארת הכי הרבה בעולמן. וכמו
שבויות שאינן זוכרות כבר טעמה וריחה של החירות, הולכות הן
אזוקות אחר אשלייתן ומחפשות את נסיכן בין צללי הגברים הנמתחים
מתחת לקרקע, עם בדיקת הרקע המשפחתי ונמתחות עד למעבר לירח
הכסוף, עם בדיקת כל שערה משערות בלוריתם המתנפנפת ומתלפפות לפי
אומדן בדוי ככל האפשר לכמות מטבעות הזהב שיעברו בין אצבעותיהם
במהלך חייהם. לא מוכנות להתפשר, רק באותם רגעים ספורים בהם אין
לאשליה אחיזה בהן, דווקא ברגעים אלו חייבות הן לעמוד מול המראה
ולקבל את האמת כמו שהיא, אין הן נסיכות ואין נסיכים לבחור מהם.