"פגשתי אותו בלב המדבר,
יפה שקיעת שמש ללב עצוב,
אני ציירתי לו עץ וכבשה על נייר
והוא, הוא הבטיח לי שישוב."


במשחק הקוביות הזה אין מנצחים, זאת כולם יודעים. זה כבר לא
עניין של סטטיסטיקה, את הקובייה הזאת פשוט לא ניתן להפיל נכון.
ולמרות זאת, מדי יום מגיעים אנשים חדשים לסמטה ההיא, מאחורי
הבניין ההוא במרכז העיר. בין האדים הירקרקים של פסולת המפעל,
צללי העכברושים, שעיניהם הבורקות מסנוורות את הירח החיוור
ושיניהם הצהובות מפחידות אותך יותר מן הליצן שבתמונה, עומד
ג'ונס ומגיש לך את זוג הקוביות. מבט חטוף מעבר לקומץ האנשים,
ספק קהל, ספק תור, ויד מהוססת נשלחת לעברו, אוספת שתי קוביות
חסרות פאות ומרובות סימנים שקועים. נלחצות לרגע בתוך האגרוף,
עוד רגע קל של היסוס, נתקל בעיני עוזריו החיוורים, והקוביות
מושלכות, כאילו יודעות הן את דרכן בעצמן, הישר אל השקיק החום
של ג'ונס.
"הבא בתור בבקשה," הבקשה שלא נלחשת, אבל בכל זאת, תמיד מגיע
עוד מישהו.

"אז אם אי פעם תגיעו לכאן,
תדעו שכאן הוא חרש צנח,
וקול הנפילה מעולם לא נשמע."


השמש קופחת על ראש, יוקדת בין עיניים שלא התרגלו עדיין לשינוי,
אך האוזניים כבר חשות בסכנה. צחוקם של הצבועים מהדהד מכל פינה.
באמצע הצייה, עם שממה הנמתחת עד מעבר לאופק, הרגליים מתחילות
לרוץ בכיוון אקראי, לאן שלא מתרוממות העיניים רואים רק את
השמש, צחוק הצבועים רק מתגבר מצעד לצעד, שבילי הדם ממלאים מכל
עבר, עד שהאסימון נופל. ברגע אחד, הריצה המטורפת נפסקת, הדממה
מחרישה יותר מצחוק הצבועים וההכרה, ההכרה היא שכואבת יותר מכל.
אין אדם אחר בעולם נטוש זה, אין צבועים לברוח מהם ואין נאות
מדבר לנוח בהן. הזמן עומד מלכת כאן, אין כל שינוי בגרמי השמים
ובסדקי הקרקע, הצל הקבוע אינו משנה אורכו וההתמוטטות קרבה מרגע
לרגע שאינו חולף. בשנייה בה מתקפלות פיקות הברכיים, נזרק פלג
הגוף העליון קדימה, מתעורר בבעתה. הידיים תרות אחר קרקע בטוחה
בעוד העיניים מתרגלות לחדר המוכר, רק הקובייה חסרת הפאות מאשרת
שלא היה זה חלום. ועכשיו מרגיש האדם הקלה מהולה בגעגוע לא
מובן. חזרה לעולם מלא בצביעות הצוחקים מכל עבר ונאות מדבר
העשירות בפטה-מורגנה של שלווה וביטחון.
"הבא בתור בבקשה," הבקשה שלא נלחשת, אבל בכל זאת, תמיד מגיע
עוד מישהו.

אזהרה, משרד הביטחון מודיע
שבמלחמות מתים.