"אז אם אי פעם תגיעו לכאן,
תדעו שכאן הוא חרש צנח,
וקול הנפילה מעולם לא נשמע."
השמש קופחת על ראש, יוקדת בין עיניים שלא התרגלו עדיין לשינוי,
אך האוזניים כבר חשות בסכנה. צחוקם של הצבועים מהדהד מכל פינה.
באמצע הצייה, עם שממה הנמתחת עד מעבר לאופק, הרגליים מתחילות
לרוץ בכיוון אקראי, לאן שלא מתרוממות העיניים רואים רק את
השמש, צחוק הצבועים רק מתגבר מצעד לצעד, שבילי הדם ממלאים מכל
עבר, עד שהאסימון נופל. ברגע אחד, הריצה המטורפת נפסקת, הדממה
מחרישה יותר מצחוק הצבועים וההכרה, ההכרה היא שכואבת יותר מכל.
אין אדם אחר בעולם נטוש זה, אין צבועים לברוח מהם ואין נאות
מדבר לנוח בהן. הזמן עומד מלכת כאן, אין כל שינוי בגרמי השמים
ובסדקי הקרקע, הצל הקבוע אינו משנה אורכו וההתמוטטות קרבה מרגע
לרגע שאינו חולף. בשנייה בה מתקפלות פיקות הברכיים, נזרק פלג
הגוף העליון קדימה, מתעורר בבעתה. הידיים תרות אחר קרקע בטוחה
בעוד העיניים מתרגלות לחדר המוכר, רק הקובייה חסרת הפאות מאשרת
שלא היה זה חלום. ועכשיו מרגיש האדם הקלה מהולה בגעגוע לא
מובן. חזרה לעולם מלא בצביעות הצוחקים מכל עבר ונאות מדבר
העשירות בפטה-מורגנה של שלווה וביטחון.
"הבא בתור בבקשה," הבקשה שלא נלחשת, אבל בכל זאת, תמיד מגיע
עוד מישהו.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.