ליד הנמל, על שפת הבוספורוס, שיחקו ילדים בחדווה רבה תופסת.
פתאום נשמעה צפירה של אוניה. באחת, הפסיקו הילדים את משחקם
ורצו לנמל. זה היה בשעות של לפנות ערב, שעת חזרת האבות
מעבודתם. קולות שימחה נשמעו בעת פגישת הילדים את אבא. הנמל
התרוקן והילדה עם הצמות נשארה בודדה. האחראי על הנמל הביט
בילדה הבוכייה, ליטף את צמותיה ואמר, אין דבר ילדתי מחר אביך
יבוא ואולי מחרתיים. הילדה התחילה לרוץ תוך כדי מלמול, כן יש
אמנינה (זה בספרדית), אך אבא לעולם לא חזר, אבל בני היקר מכל,
אתה תחזור אלי.
הקטע הזה הופיע בראיון שנתתי לעיתון מעריב הייתי אני ובני היה
בחזקת נעדר לאחר שנשבה יל ידי מחבלים במלחמת שלום הגליל בשנת
1982   אך אני האמנתי שהוא יחזור . אמנם זה ארך זמן רב, תןך
מאבק קשה ועיקש, הפגנות ופגישות עם כל מנהיגי המדינה. לבסוף
אחרי כמעט שלוש שנים בני ועוד שני חיילים שהיו בידי אחמד
ג"יבריל והוחזקו בדמשק הוחזרו במאי 1985.