עיניה התכולות של הנערה נפקחו. היא התרוממה ממיטתה וגרמה לה
לחרוק מעט. הסדינים הלבנים החליקו ממנה. היא הביטה בחדר
בבלבול.
זה לא היה חדר גדול, אך לא היה זה חדר קטן. קירותיו היו לבנים,
וכך גם הרהיטים בו וכיסוי המיטה. שידה קטנה צמודה למיטת הברזל
הפשוטה שעליה שכבה וליד המיטה כיסא בודד. הכול היה מסודר ומונח
בדיוק במקום.
הכול נראה כל כך ריקני, כל כך לבן, החדר גרם לה לבחילה.
הנערה המבולבלת בעלת השער הארוך והכחול אשר הגיע עד קרסוליה,
נשענה אל עבר החלון אשר מעל מיטתה. היה זה הדבר הראשון אשר עלה
בדעתה ברגע שראתה חלון פתוח כה קרוב.
נוף מדברי נגלה לעיניה. חול אין-סופי והרים וגבעות חוליות
באופק. גדר תיל גבוהה גידרה את השטח ומגדלי שמירה הוצבו
במרחקים קבועים. הרוח הקלילה העיפה את גרגרי החול ברוח ונדמה
היה לה שהכול קיבל מין גוון צהבהב.
'מה זה המקום הזה? למה הכול מרגיש פה כל כך ריקני?' היא חשבה
לעצמה. המדבר הצחיח העציב אותה עוד יותר מהחדר הלבן והמסודר.
היא הבחינה באנשים לבושי תלבושות בגווני ירוק מתהלכים בשבילים
קטנים במדבר. היא לא יכלה ממש לראות את הפרטים ממרחק כה רב אך
היא הבחינה במה שנראה לה ככלי נשק.
'חיילים?'
בשומעה את הדלת נפתחת היא התיישבה וסובבה את גופה אל עבר הנער
שנכנס. היא העבירה את ידה בשערה בזמן שהביטה בו.
שערו הסגול נראה כה מטופח ומדהים. הוא נח לו על כתפיו והשתלב
בצורה מושלמת עם עיניו הצהובות. היא דמיינה לעצמה את מגע שערו
וממבט ראשוני אין ספק שיש לו מגע של משי. לבה החסיר פעימה בזמן
שהביטה בו והרגשה חמימה החלה להתפשט בה. כל הפחד אשר היה בה
נמוג לפתע והיא הרגישה פתאום כל כך רגועה. כל תשומת לבה וכל
מחשבותיה הופנו אל הנער. תחושת הריקנות שלה נעלמה בבת אחת
כקסם.
היא לא אמרה דבר, רק בהתה בו בתמיהה, בניסיון לעכל את המערבולת
הרגשית אשר התחוללה בה.
'זה לא סתם מישהו, אני... למה אני מרגישה משהו כל כך מוכר בו?
הנער הזה, יש בו משהו מיוחד', היא חשבה לעצמה.
אך לא משנה כמה ניסתה להיזכר בו בדקה הארוכה שבה בהתה בו היא
לא הצליחה. כל חוטי המחשבה שלה נתקעו בקיר לבנים דמיוני בתוך
ראשה. היא הרגישה לחץ נורא בראשה מרוב הניסיון שלה להיזכר עד
אשר הוא החל לכאוב בחוזקה.
"מי אתה?" שאלה לאחר בהייה ממושכת.
הנער הביט בה בהלם, אך מהר מאוד הבעתו השתנתה והיא הפכה להבעה
מעורבבת של אכזבה ועצב.
'היא לא זוכרת אותי', הוא שמע קול בתוך ראשו והוא הרגיש כאב,
רגש אותו הכיר כל כך טוב עד שהוא כבר השלים איתו בדממה ולא
נאבק בו.
"נאו", הוא אמר בשקט.
קירה התאכזבה מעצמה ופלטה אנחה מפיה. השם נאו לא הזכיר לה דבר
אחרי הכול. היא חשבה שאולי אם תדע את שמו תזכור הכול באופן
פלא.
"איזה מין בן אדם אתה, נאו?" היא שאלה.
"איזה מין בן אדם אני? אני לא יודע..." הוא ענה.
"אם הייתה מילה אחת שבה היית מגדיר את עצמך, מה היא הייתה?"
היא שאלה בשנית, בתקווה שהפעם יענה לה תשובה אמיתית.
הוא חשב כמה שניות, ולבסוף עשה הבעה של 'אני יודע'.
"אני הוא השטן", הוא אמר, אך מילים אלו הכבידו עליו יותר מדי
ולכן כיסה על זה בחיוך.
'מה גורם לו לחשוב ככה? שהוא השטן?' חשבה הנערה? סקרנותה לגביו
רק הלכה וגדלה.
"ומי את?" הוא שאל אותה וקטע את הרהוריה העמוקים.
שאלתו הכניסה אותה לתהום העמוקה מכולן. היא לא הצליחה להיזכר
לא בו, וגרוע מכך - היא לא ידעה דבר על עצמה.
"מי אני?" היא החזירה לו שאלה, אישוניה התכווצו בפאניקה. היא
בחנה את עצמה. הרימה את ידיה מול פניה והביטה בהן. היא לא ידעה
דבר על עצמה, על האדם הזה שהיא מביטה בידיו. לראשונה מאז
שהתעוררה היא הרגישה כל כך מנותקת מעצמה. השאלות צצו בראשה זו
אחר זו.
"את לא זוכרת?" הוא שאל למרות שכבר החל להבין את אשר אירע
וקילל את עצמו בלבו על כך שהוקל לו מזה. הוא נשם לרווחה, כעת
ידע שהבעיה לא בו.
"לא", היא מלמלה.
נאו הסיט את עיניו לצד והתחמק מלהביט בה.
"האמת היא שגם אני לא יודע מי את", הוא אמר. תחושה איומה פקדה
אותו ברגע שהבין את הדבר אשר יצא מפיו, ברגע שהבין שהוא באמת
לא יודע דבר עליה. משום מה הוא הרגיש כל כך מטופש כעת.
"מה אני עושה פה? מה זה המקום הזה?" הנערה המשיכה לשאול באותה
נשימה.
"כמה שאלות יש לך!" הוא אמר.
"אתה מתחמק?"
'כן, אני מתחמק.'
"לא, בכלל לא", הוא אמר.
'אתה אומר שאתה לא, אבל אתה עדיין לא עונה לי', היא חשבה.
הנערה לא ידעה מה לענות, היא רק הרגישה שהאווירה ביניהם הלכה
והפכה למתוחה יותר ויותר.
"מה אתה מחזיק שם?" היא שאלה והחליפה נושא בקלילות, מתעלמת
לגמרי משיחתם הקודמת. היא הצביעה אל עבר הנייר בידו.
"אה, זה, תחתמי פה ותרשמי את השם שלך", הוא נתן לה את הטופס.
"מה זה?" היא שאלה והביטה בטופס, השפה לא הייתה מוכרת לה.
"סתם טופס. פשוט תחתמי", הוא אמר.
"איך אני יכולה לחתום על טופס שאיני יודעת מה הוא? ומה אם זה
איזה הסכם עם השטן או משהו ומה אם אני אחתום ומשהו נורא יקרה
לי?" היא אמרה ואז נזכרה בכך שנאו אמר קודם לכן שהוא זה השטן.
המחשבה על כך הצחיקה אותה.
"את לא תרצי הסכם עם השטן, נכון?" הוא שאל אותה כשהבעתו הייתה
רצינית עד כדי כך שהנערה הפסיקה לצחוק והביטה בו בדממה.
"אני לא יודעת, מעולם לא פגשתי את השטן, אז אני לא יכולה
לשפוט", היא אמרה. משום מה זה נראה לה הדבר הכי הגיוני לומר.
אופן המחשבה הזה נראה לה כה נוסטלגי.
'בפנים נשארת בדיוק אותו דבר', נאו חשב והביט בה במבט מרוצה.
"טוב, אני אחתום... מה כבר יכול לקרות?" היא אמרה. נאו הושיט
לה עט שחור. היא לקחה אותו בידה והתכוננה לחתום כשקפאה לפתע
בשנייה האחרונה.
"רגע אחד..." היא אמרה, "אני לא זוכרת את השם שלי... שלא נדבר
על החתימה שלי." היא הביטה בו במבט שואל של 'מה לעשות?'
"אל תסתכלי עליי כך, אני לא יודע מה השם שלך", הוא אמר כשהביטה
בו כך. ההרגשה הכואבת שהתפוגגה ברגע שאמרה מילים מוכרות לו
חזרה כואבת פי שתיים.
'אם אין לי שם... אני צריכה שם חדש', אמר לה ההיגיון הבריא,
'אבל איזה מין שם אבחר? אין לי מושג מה לעשות.'
"אתה", היא הרימה את מבטה אל נאו, "תן לי שם."
"אני?" הוא שאל, נדהם מדבריה. בחירת שם זה דבר כה חשוב והיא
מבקשת ממנו לבחור שם בשבילה? שם יכול להשפיע כל כך הרבה על בן
אדם!
"אני לא אוכל להשלים את הטופס בלי שם", היא אמרה.
"אני אחשוב על משהו", הוא אמר. הוא השתכנע שאין לו ברירה אלא
לקחת על עצמו את האחריות.
'שם... שם... בואו נחשוב, אם אהפוך את השם אריקה... ואשנה כמה
אותיות...'
לאחר שחשב מעט, הוא הרגיש שמצא את השם הכי מיוחד שיכול היה
למצוא.
"שמך יהיה... קירה", הוא אמר.
"קירה..." היא מלמלה לעצמה, כאילו משכנעת את עצמה שמהיום שמה
יהיה כך, "למה בחרת דווקא בו?" היא שאלה.
"אין סיבה מיוחדת. את לא אוהבת אותו?" הוא שאל.
היא נענעה בראשה לשלילה.
"לא, הוא דווקא מוצא חן בעיניי", היא אמרה.
הוא העביר את מבטו אל עבר השעון על מפרק ידו השמאלי.
"אני חייב ללכת עכשיו", הוא אמר והתקדם אל עבר היציאה.
'לא... לא... אל תלך...'
"חכה!"
הוא הסתובב והביט בה.
"עוד לא הסברת לי דבר! איך הגעתי לפה? מה זה המקום הזה? מי...
אני? אתה לא יכול לעזוב אותי ככה!" היא צעקה.
הוא הביט בה בדממה במבט כאוב.
"אני לא באמת יכול לענות על השאלות האלו, אפילו אם הייתי
רוצה", הוא אמר.
"אבל אתה יודע משהו, נכון? אני מכירה אותך!" היא צעקה, "אתה לא
סתם מישהו! אני רק לא מצליחה להיזכר... אבל אני יודעת שאתה
מיוחד... מה הקשר בינינו? ספר לי!"
נאו הביט בה בדממה ומבטו הכאוב הוחלף במבט מופתע ומלא תמיהה.
"חפשי אותי אחר כך בחדר מספר 8", הוא אמר ויצא מהחדר בדממה.
היא הביטה בדלת שממנה יצא במבט לא ממוקד זמן רב לאחר שכבר לא
היה שם.
היא הרגישה כל כך אבודה שהיא כיסתה את פניה בידיה והחלה לבכות.
היא לא ידעה מי היא, הכול נראה כל כך מנותק והיא בכלל לא אהבה
את המקום הזה למרות שנאו השרה עליה תחושת שלווה מסוימת.
רק כעת היא שמה לב לצמיד צבעוני ארוג אשר על מפרק ידה הימנית.
היא הפסיקה לבכות ובחנה אותו. הוא גרם לה לתחושה של נוסטלגיה.
היא הושיטה את ידה השמאלית לעברו ונגעה בו קלות בקצות
אצבעותיה.
אך לא, זו לא הייתה אותה תחושה שחשה כאשר ראתה את נאו, הייתה
זו נוסטלגיה שונה.
'הלוואי שהצמיד היה מדבר, אני מרגישה שהוא ראה הרבה', היא
חשבה, 'מוטב שאשאל את נאו עליו, אולי הוא יודע מאיפה הוא...
אולי נאו נתן לי אותו? לא, אני חושבת שזה שונה.'
היא נאנחה ונתנה לעצמה ליפול על המיטה. שערה הארוך התפזר על
המיטה שעליה נשכבה. היא בהתה בתקרה בשעמום. הלילה כבר החל
לרדת.
'נאו... נאו... מאיפה אני זוכרת אותך? מי... אתה?' היא חשבה.
זה היה מציק, כאילו התשובה הייתה ממש על קצה לשונה אך היא לא
הצליחה להיזכר.
'למה אתה מתכוון?' היא שאלה את עצמה בזמן שנזכרה בו מחייך
באותו אומר "אני הוא השטן".
'האם אתה בן אדם רע? אתה לא נראה לי כמו בן אדם רע.'
היא הסתובבה על צדה. החושך כבר ירד ומכיוון שאיש לא טרח להדליק
את האור היא שכבה באפלה.
'אני רוצה לראות אותך... אני רוצה לשאול אותך עוד כל כך הרבה
דברים...' היא חשבה.
קירה לא יכלה לסבול יותר את חוסר המעש הזה והיא קמה ממיטתה,
מסוחררת קלות מהקימה הפתאומית.
היא יצאה מהחדר, לגופה היא לבשה רק פיג'מה לבנה. לאחר שיצאה
היא סגרה בזהירות את הדלת אחריה.
המסדרון מאחורי הדלת היה ארוך, ונדמה היה שאין לו סוף, קירה
קיבלה סחרחורת מכל הריקנות הזו. הכול היה לבן ומסודר ולא הייתה
שם נפש חיה. היא הרגישה כל כך רע שרצתה פשוט לירות בעצמה,
להיבלע על ידי האדמה. הרגשת אי שייכות נוראה התפשטה בה ולשנייה
אחת היא נזכרה ביער מחטים עבות וקיוותה בכל לבה להיות בתוכו,
להריח את הריח הנפלא שאחרי הגשם, להלך בשבילים בין העצים,
לנשום את הטבע. היא לא ידעה למה חשבה דווקא על כך ולא ייחסה
לזה חשיבות רבה.
היא הביטה בדלת שסגרה. על הצד החיצוני שלה נכתב המספר 20056
באותיות מוזהבות.
'מה נאו אמר? מספר 8?' היא חשבה ובחנה כעת את שאר המסדרון כדי
להבין לאיזה כיוון עליה ללכת.
מכל מסדרון כזה יצאו עוד כמה מסדרונות, ארוכים לא פחות, שיצרו
רשת של שתי וערב. הדלתות היו לבנות בעלות כיתובים מוזהבים
בדיוק כמו הדלת שלה והמרחק ביניהן היה קבוע.
'דלת מספר 20055, 20054...' היא קראה בלבה בעודה עוברת על
פניהם. 'רגע... זה אומר שיש פה יותר מעשרים אלף חדרים?! ייקח
לי שנים להגיע אל חדר מספר 8!' היא החלה להתלונן בלבה.
לאחר שעה קלה אשר בה בהתחלה היא הלכה במהירות ובאנרגטיות
ובסופה היא כבר כמעט זחלה על הקרקע היא הגיעה אל החדר הנכסף.
'לא ייאמן, הגעתי', היא חשבה בעודה מסתכלת על חדר מספר שמונה
בעיניים נוצצות.
היא הושיטה את ידה בהתרגשות, היא קיוותה לקבל כמה תשובות סוף
סוף, ודפקה עליה כמה נקישות חלשות.
אין תשובה.
היא דפקה בשנית, הפעם יותר חזק.
עדיין אין תשובה.
"אם את מחפשת את נאו אני חושב שהוא יצא ולמה לעזאזל את מסתובבת
בפיג'מה?!" היא שמעה קול מאחוריה והסתובבה. היה זה נער
בלונדיני, אשר הופיע בחדר מספר 9 הסמוך. הוא החזיק את הדלת חצי
פתוחה כשהציץ בה מתוך חדרו. תלבושת זהה לזו של נאו הייתה
לגופו. מכנסיו היו בגווני הסוואה סגולים, לפלג גופו העליון הוא
לבש ז'קט לבן אשר הגיע עד אמצע ירכיו, בעל צווארון גבוה עם
כפתור עגול וצהוב. הז'קט נסגר באלכסון על ידי כפתורים משולשים
סגולים מהצווארון ועד אזור המותן. השרוולים היו רחבים
ובקצותיהם היה פס סגול עבה. אפשר היה להבחין בשרוולי המדים
בגווני ההסוואה אשר לבש מתחתיו. חגורה רחבה הייתה למותניו, מעל
הז'קט, רחבה ובעלת שני פסים - ירוק וסגול, באמצעה היה סמל אשר
אותו קירה לא הכירה, נחש מתפתל סביב דבר מה אשר הזכיר לה מטה.
ולבסוף נעלי צבא.
'תלבושת אחידה... וראיתי גם משהו אשר הזכיר לי חיילים
מהחלון... האם אני נמצאת ב...' היא חשבה לעצמה וכלל לא שמה לב
לדברי הנער.
הנער בחן אותה בעיניו הכחולות וחייך לעצמו.
"נה, את הנערה החדשה, נכון?" הוא אמר.
"קוראים לי קירה", היא אמרה.
"אני טאקויה", הוא אמר וחייך. החיוכים שלו היו חיוכים ילדותיים
ותמימים כשל ילד קטן. קירה לא יכלה שלא להתעודד למראהו.
"אז... מה הסוד שלך?" הוא שאל, יצא מהחדר, התקרב אליה והחליט
לבחון אותה מקרוב.
היא הסתכלה בו בבלבול.
"איזה סוד?" היא שאלה.
"איך הצלחת לפתות ככה את נאו?" שאל הנער בעוד החיוך עדיין פרוש
על פניו.
"לפתות...? את... נאו..?" קירה שאלה. היא לא הבינה כלל על מה
הוא דיבר.
"אל תשחקי אותה תמימה. במה השתמשת? איזה סוג נשמה את? בטח
הפנטת אותו או כישפת אותו, או ש..." הוא המשיך לדבר ולהעלות
תיאוריות שונות ומשונות עד אשר קטעה אותו.
"על מה בכלל אתה מדבר?" היא שאלה.
"נאו אף פעם לא הציל אף אחד, לנאו אף פעם לא היה אכפת מאיש,
אפילו שהיו כאלו שאהבו אותו כמו יוקו. אז חשבתי לעצמי שהאחת
שהצליחה לגרום לנאו לגלות אנושיות חייבת להיות ממש, אבל ממש,
מיוחדת", הוא אמר.
"אתה יודע משהו עליי ועליו? בבקשה ספר לי עוד..." היא אמרה
במבט מתחנן.
"אה?"
"העניין הוא שאיבדתי את הזיכרון שלי..." היא הסבירה את עצמה
לנוכח מבטו המבולבל.
"איבדת את הזיכרון שלך? המ, אני מבין. זה קורה לפעמים... לא
כזה מפתיע. טוב, מה דעתך לקפוץ אליי במקום לעמוד פה במסדרון?"
הוא שאל.
היא העבירה את מבטה ממנו ואל החדר שמאחוריו ולבסוף הנהנה
לחיוב.
טאקויה נראה לקירה כמו טיפוס משוחרר וקליל למדי. רושם זה נוצר
בעיקר בגלל חיוכיו וגישתו הקלילה. הוא נראה כל כך שמח, לא משנה
מאיזו זווית הביטה בו, ואנרגיה טובה זרמה ממנו מכל כיוון.
'הוא בן אדם טוב', היא חשבה לעצמה וחייכה בעודה נכנסה אל חדרו.
חדרו היה מסודר יחסית. היא חשבה שהוא יהיה הרבה יותר מבולגן
בגלל הקלילות שבו. על קירותיו היו תלויים ציורים של יצורים
מיתולוגיים שונים וטבע. רוב הציורים צוירו בשמן על גבי בד. הם
כיסו את כל הקירות כך שכמעט שלא ראו את הקיר הלבן מאחוריהם.
הוא הורה לה לשבת על המיטה בעלת הכיסוי בצבע צהוב לימון והוא
עצמו התיישב על הכורסה לא רחוק משם. הוא התיישב בתנוחה כזו
שרגליו היו מקופלות על הכורסה והוא חיבק את ברכיו בזוג ידיו
הדקיקות. רק כעת, כשקירה ראתה את ידיו מעבר לשרוולים הארוכים
אשר כיסו אותן כמעט לגמרי קודם לכן, הבחינה היא עד כמה הוא
שברירי. 'אם אני באמת נמצאת בסוג של מקום צבאי, איך ייתכן
שיהיה חייל שכזה? הוא כל כך רזה... אני תוהה אם הוא אפילו יכול
להחזיק רובה בידיים האלו', היא חשבה לעצמה ופסלה במהרה את
התיאוריה שלה על הצבא.
"אז, אממ... איפה אני נמצאת?" היא שאלה.
"אפילו את זה את לא יודעת?" הוא אמר, "טוב, את נמצאת באממ...
איך אני אסביר לך... רוצה קולה?"
"קולה?"
הוא קם ועשה את דרכו אל השולחן, שם הוא מזג לכוס שקופה את
המשקה ולאחר מכן ניגש אליה ונטל בידיה את הכוס עם חיוך.
קירה הביטה בנוזל בהיסוס. 'מה זה קולה? זה נראה מוזר, כמו
איזה...' היא העבירה את מבטה אליו ואל חיוכו. 'טוב, הוא נראה
בן אדם נחמד אז זה בטח לא משהו רע', היא חשבה, לקחה גלימה קטנה
והתכוננה לגרוע מכול אך במקום זה כל מה שיצא מפיה היה "הממ...
הקולה הזאת ממש טעימה, מוזר שאף פעם לא יצא לי לטעום אותה."
"באמת מוזר", הוא אמר וחזר למקומו על הכורסה.
"טוב, אז, אממ..." היא החלה לומר, היא הייתה קצרת רוח לדעת
לפחות משהו.
"אה, כן, טוב... אני אסביר לך את זה בשלבים, שאני לא אסתבך
בעצמי. הכול התחיל בשנת 1174, לפני 8 שנים..." הוא החל להסביר
אבל כבר נקטע על ידה.
"אז רגע, מה התאריך היום?" היא שאלה.
"העשרים ושישה לעשירי, אלף מאה שמונים ושתיים לפיצול העולם.
עכשיו אפשר להמשיך?" הוא שאל והיא הנהנה לחיוב.
"פיצול העולם?"
"עזבי, זה לא קשור עכשיו. אם אני אכנס לכל פרט קטן אני לעולם
לא אסיים", הוא אמר.
"יש לי זמן", היא אמרה.
"כבר מאוחר, את לא חושבת?" הוא שאל.
"אממ... טוב, מה השעה?" היא החזירה לו בשאלה.
"חצות", הוא אמר.
"לא משנה, קדימה, תמשיך עם ההסבר. זה חשוב לי", היא אמרה.
"אני דווקא צריך לקום מחר, את יודעת? טוב, נו, כן, אז איפה
הייתי? בתקופה שלפני שנת 1174 היה לנו אחד הנשיאים הכי גרועים
בהיסטוריה, הצבא היה אחד החלשים בכל העולם, ובקיצור המדינה
הייתה בזבל עד שמאריק הגיע, הוא הקים את ארגון הטי. קיי", הוא
אמר.
"טי. קיי?"
"ראשי תיבות של טויאמה קיוסיישה. בתרגום חופשי זה מושיעי
טויאמה", הוא אמר.
"טויאמה זה השם של המדינה הזו, כן?" היא שאלה והוא הנהן
לחיוב.
"בכל מקרה, הוא הקים את הארגון הזה אשר מתפקד פחות או יותר
כארגון צבאי רק שהוא לא כפוף לממשל. למען האמת לאחרונה התחלנו
אפילו להיות נגד הממשל הנוכחי", הוא אמר.
"מה? אבל זו המדינה שלכם, לא? מה עובר על המאריק הזה?" שאלה
קירה.
"מאריק מת לפני שנה. חברו הטוב ביותר נאיטו לקח את מקומו
והוא... בואו נגיד, שהכוונות שלו ומטרת הארגון בשבילו מאוד
שונה ממאריק", הוא אמר.
"ואיך אני בדיוק משתלבת בכל זה? אני חברה בארגון?" שאלה קירה.
טאקויה הביט בה בדממה במשך דקה ארוכה כחושב מה להגיד.
"האמת היא... שאין לי מושג מה את עושה פה", הוא אמר לבסוף
וחייך.
'אם אני לא חברה בארגון אז מה הולך כאן?' היא חשבה לעצמה. כל
המידע סיבך אותה עוד יותר מחוסר המידע.
"אני רק יודע שנאו הביא אותך לפה יום אחד מהשליחות שלו
באקאריה, שזה סיפור בפני עצמו; זו הייתה הפעם הראשונה שנאו
נכשל במשימה שלו, את יודעת? פשוט מדהים, אפילו הוא יכול
להפסיד... אבל אומרים שזה היה בגלל מרגל שגילה את הסוד שלו
למוראנאקה. אני תוהה מה הסוד שלו. ומי המרגל? יוקו? אין מצב...
טסוקאסה? הרי זה אבא שלו אז זה בלתי אפשרי. מי זה יכול
להיות..." הוא אמר את הכול במהירות, נראה היה שהוא דיבר כבר
יותר אל עצמו מאשר אליה כי היא מזמן כבר איבדה אותו.
"רגע, זה ארגון צבאי, נכון?" היא שאלה וטאקויה הנהן.
"אז איך? מה... מרשים לכם להביא לפה את כל מי שבא לכם?" היא
שאלה.
"לא, מה פתאום. נאו הוא מיוחד. יש לו פרוטקציות מנאיטו. אחרי
הכול נאו הוא יד ימינו ונאיטו הוא גם האדם היחיד שנאו מציית
לו", אמר טאקויה.
"אז אתה אומר שיום אחד, כשנאו חזר מאקאריה, הוא הביא אותי
אתו?" היא שאלה בכדי להבין עד הסוף את כל מה שטאקויה ניסה לומר
לה.
"כן... כולם דיברו עלייך באותו יום", הוא אמר.
"אה? למה?" היא שאלה.
"כי זה לא נורמאלי", הוא אמר.
"לא נורמאלי?"
"כן, את יודעת. נאו הוא אחד מהאנשים האלו שאף אחד לא ירצה
להתקרב אליהם. טוב, חוץ מיוקו אבל יוקו מטורפת ויש לה מוח מלא
בברגים רופפים ומתכות אז זה לא נחשב", הוא אמר. "זה די מפתיע
שהוא מציל איזה מישהו או משהו ומביא אותה לפה."
'אף אחד לא ירצה להתקרב אליו? למה? אני לא חושבת שנאו הוא בן
אדם רע', היא חשבה לעצמה 'רגע... מה הוא אמר? הציל?'
"באיזה מצב בדיוק הגעתי לכאן?" היא שאלה.
"לא ממש ראיתי אותך ברגע שהגעת אבל השמועות אומרות שיכולת למות
בכל שנייה", הוא אמר.
"וכמה זמן הייתי מחוסרת הכרה?" היא שאלה.
"אממ... בואו נחשוב..." הוא אמר ושקע במחשבות, "נראה לי בערך
שבועיים, אני לא בטוח."
טאקויה קם ממקומו וניגש בשנית אל השולחן בשביל למזוג עוד קולה,
הפעם לעצמו.
בזמן הזה קירה ישבה בשתיקה והביטה בציורים על קירות חדרו. היא
לא יכלה להוריד את עיניה מהם, הם ריתקו אותה לחלוטין.
"אתה ציירת?" שאלה קירה.
"לא, אחותי היא המוכשרת, למרות שגם אני מצייר", הוא אמר. לאחר
שלגם מהקולה השאיר את הכוס על השולחן והחל לחפש משהו במגירות.
טאקויה הוציא קלסר גדול מהמגירה, החפץ שחיפש.
"נה, אלו הציורים שלי", הוא אמר, חיוך רחב פרוש על פניו.
קירה פתחה את הקלסר בציפייה לראות את אותם יצורים מיתולוגיים
מלאי קסם אך במקום זאת היא מצאה את עצמה מסמיקה קשות, עד כדי
כך שאפילו האוזניים שלה האדימו.
טאקויה צחק.
"הייתי תולה אותם גם אבל... אנשים כמוך יהיו נבוכים מהם אז
עדיף שלא", הוא אמר.
קירה הביטה בו בדממה.
'הבן אדם הזה הוא בעצם... חתיכת סוטה! טוב נו, אני מניחה שזה
בסדר, זה יותר שמח ככה', היא חייכה לעצמה והעבירה דף.
"מה לעזאזל. אני לא חושבת שזה אפשרי בכלל לעשות... כזה דבר..."
היא אמרה.
"אממ... רוצה שאני אראה לך איך זה יכול להיות אפשרי?" הוא שאל
ועוד לפני שהיא שמה לב מה הולך הוא דחף אותה אחורה על המיטה,
נאחז במרפקיה והצמיד אותה אל המיטה.
"תעזוב אותי, ידעתי... אתה חתיכת סוטה אחרי הכול!" היא צעקה,
הסמיקה כולה וניסתה לדחוף אותו בו זמנית.
הוא מצדו חייך לעצמו, עזב אותה וחזר ללגום קולה ממקומו על
הכורסה.
"את מצחיקה, הסמקת", הוא אמר וצחק.
"לא, אני לא", היא אמרה וחזרה לתנוחת הישיבה שבה הייתה קודם
לכן. הוא רק הביט בה במבט משועשע.
"משעשע, את מוצאת חן בעיניי", הוא אמר וחייך.
'אני מוצאת חן בעיניו? באיזה מובן? רגע... מה לעזאזל?!' היא
חשבה לעצמה בעוד הבעה מוטרדת על פניה.
"אל תיראי כזו מבולבלת, התכוונתי בתור ידידה", הוא הוסיף לאחר
שראה את הבעתה, ממש כאילו קרא את מחשבותיה.
'היחס שלו לידידות שלו מאוד משונה. רגע, יכול להיות שזה היה
מין מבחן?' היא חשבה לעצמה והביטה בו מלאת מחשבות.
"הממ... עכשיו כבר אחת", הוא אמר.
"אה, כן", היא אמרה וחזרה אל המציאות מתוך מחשבותיה, "כדאי
שאחזור לחדר שלי."
"אני אלווה אותך", הוא אמר וקם ממקומו.
השניים יצאו אל המסדרון וקירה הבחינה בנאו אשר עמד ליד הדלת
הסמוכה, חדר מספר 8. המפתחות החליקו מידיו בזמן שהביט בהם
ונפלו ברעש מצלצל על הרצפה.
נאו עשה אחד פלוס אחד בראשו - 'טאקויה שווה הפלייבוי המקומי.
קירה שווה ילדה תמימה וחסרת זיכרון הניתנת לניצול. שניהם
יוצאים מהחדר שלו מאוחר בלילה...'
בלי לחשוב פעמיים, הוא פשוט הרים את מפתחותיו מהרצפה מבלי לומר
דבר, פתח את הדלת ונעל אותה אחריו.
קירה נשארה לבהות בדלת הנעולה.
"זה רק נדמה לי או שהוא התעלם ממני הרגע?" שאלה קירה. טאקויה
משך בכתפיו ואז לפתע חייך.
"אולי הוא מקנא", הוא אמר בעודו מחייך.
'מקנא? למה?' היא חשבה בזמן שהביטה בדממה בשמונה המוזהב על דלת
חדרו.

ברגע שנאו נכנס לחדרו החשוך הוא אפילו לא טרח להדליק את האור.
חדרו היה מבולגן מהרגיל, בגדים ושלל חפצים היו מפוזרים לכל
עבר. אור הירח האיר את החדר מתוך החלון הפתוח וצבע את החדר
בגוון כחלחל. נאו התקדם אל עבר שולחנו ולקח בידיו רובה בצורה
משונה. במקום קנה ארוך היה בחלק הקדמי שלו חלק רחב בצבעי לבן,
צהוב וכחול אשר היה מנוגד לשאר החלקים השחורים. הוא אסף אותו
אל חיקו וחיבק אותו בדממה.
'נאו, למה עשית את זה עכשיו?' הוא שמע בראשו קול נשי.
'זה פשוט הרגיש נכון לעשות את זה', הוא אמר.
'לא ראיתי אותך מוטרד כל כך בכל שמונה השנים שבהן שימשתי לך
לנשק.'
'זה כלום... באמת. זה רק בגלל שהיא הייתה דווקא אתו.'
'זה באמת כל כך נורא? זאת הבחירה שלה.'
'את מכירה אותו כבר, לא? כל היום הוא משתעשע בהן. הוא חושב
שבנות זה משחק ולא יותר. הן באמת נקשרות אליו אבל אחרי שהוא
משיג את מה שהוא רוצה הוא זורק אותן.'
'ומה אכפת לך?'
'לא אכפת לי, באמת שלא. שיעשה מה שבא לו, אבל...'
'מפריע לך שזו תהיה דווקא היא, נכון?'
'יכול להיות.'
'או שאתה בעצם מקנא? בעצם אתה רוצה להיות זה שיעשה אותה, אה?'
אמר הקול הנשי וצחק צחוק משועשע.
'אני? מקנא? הצחקת אותי. למה לי לקנא? יש לי אותך.'
'זה שונה. שנינו יודעים שמעולם לא באמת הסתכלת עליי במובן הזה,
בדיוק כמו שלא הבטת על יוקו.'
'על מה מדברת? בלעדייך לא הייתי שורד, סביר להניח שכבר מזמן
הייתי מתאבד.'
'אהבה והערכה זה לא אותו דבר.'
'אין מצב... זה פשוט מגוחך. אין לי שום דבר אליה.'
'אז סתם ככה נדפק לך השכל לאחרונה?'
'באמת נדפק לי השכל לאחרונה, אבל אל תדאגי, ממחר אני אחזור
לעצמי.'

טאקויה וקירה התקרבו לעבר דלת חדרה. כבר מרחוק היא יכלה להבחין
שדלת חדרה הייתה פתוחה למחצה. היא זכרה בבירור שהיא סגרה אותה
אחריה ואפילו הביטה על צדה החיצוני לפני שהלכה לדרכה. דבר זה
כבר עורר אצל קירה נורה אדומה, משהו לא היה בסדר.
היא האיצה את צעדיה וברגע שהגיעה אל הדלת פתחה אותה באיטיות.
כבר בחושך, לפי הצללים, היא יכלה לראות שלא כך היא השאירה את
החדר. בזמן שהיא גיששה עם ידיה בחושך בחיפוש אחר מתג האור,
טאקויה כבר הדביק אותה ונעמד מתחת למשקוף, בכניסת הדלת. ברגע
שהדליקה את האור החדר נגלה לפניהם.
קירה הביטה במחזה המומה, זה נראה יותר כמו סצנה מסרט אימה. היא
אפילו לא דמיינה לעצמה שהחדר המסודר בהקפדה יתרה שכזאת יכול
להפוך לכזה כאוס. המזרן והכרית נדקרו פעמים רבות בסכין חדה
ונוצות התפזרו על פני כל החדר. כל החפצים המעטים שהיו בחדר
נזרקו ונשברו על הרצפה. ואילו על הקיר היה רשום דבר מה בכתב
אדום בגודל לא אחיד, הנוזל האדום נזל מן האותיות במורד הקיר.
"תתרחקי מנאו, כלבה", קירה קראה לעצמה את אשר נכתב שם, "תחזרי
לחור שממנו באת..."
"יוקו ממש הגזימה הפעם... היא בטח ממש מעוצבנת", אמר טאקויה
בשלווה.
"יוקו? מי זו בכלל?"
"היא האדם, רגע, לא, אני לא יכול לומר שהיא אדם... אבל נגיד
ש... בכל מקרה היא האדם שהכי קרוב אל נאיטו אחרי נאו, היא גם
הכי חזקה פה אחריו", הוא אמר.
"אני אפילו לא מכירה אותה... למה?" שאלה קירה.
"הסיבה פשוטה - היא מטורפת על נאו, פשוט מטורפת לגמרי", הוא
אמר.
"רגע, אז היא בעצם חושבת ש..." היא אמרה.
'אני רוצה לספר לה שאין בינינו כלום', היא חשבה, 'אין בינינו
כלום, נכון?'
"זה לא נכון?" הוא שאל.
"אני לא יודעת", היא אמרה. 'אני מרגישה שיש בו משהו אבל הוא לא
סיפר לי מאיפה אני מכירה אותו ואיך אני קשורה אליו', היא חשבה
ונזכרה בו סוגר את הדלת לפניה, 'ועכשיו הוא גם התעלם ממני...
הוא לא היה עושה את זה אם...'
"נמאס לי..." היא מלמלה לפתע, "אני מתעוררת במקום שאין לי מושג
מה הוא, אין לי מושג מי אני, נאו מתעלם ממני ועכשיו גם זה?!
למה נראה לי שזה רק הולך ומתדרדר?!" היא סגרה את אגרופיה
בחוזקה עד שידיה הלבינו ודמעה אחר דמעה החלה לרדת במורד לחייה.
טאקויה הביט בה במבט לחוץ או שמא גם פחד מעורב איפשהו שם. אם
יש משהו אחד שטאקויה לא יכול לסבול זה בכי של נערה.
"מה? נו, באמת. אל תבכי בגלל שטות כזאת", הוא אמר לה, הוא נראה
מאוד מוטרד ולא הביט בה ישירות.
"אבל... אבל... זה כל כך מתסכל", היא מלמלה, היא כבר לא יכלה
לעצור אותן.
הוא הביט בה בדממה במשך כמה שניות. היה לו צורך להפסיק את הבכי
הזה והוא הרגיש שאם לא יעשה כך ודאי ישתגע. לבסוף פלט אנחה
כבדה והתקרב לעברה. היא מצדה המשיכה בשלה ובכלל לא שמה לב כבר
למה שקרה מסביבה. הוא חשב עוד שנייה והחליט בלבו מה יעשה. שמח
בלבו על ההחלטה הוא רכן לעברה ונשק לדמעותיה. היא הייתה כל כך
בהלם שהפסיקה לבכות. בשנייה הבאה הוא כבר חיבק אותה. הכול קרה
כל כך בפתאומיות בשבילה והיא הייתה כל כך מבולבלת שהיא הפסיקה
לחשוב בכלל על מה שקורה. היא שקעה לה בתוך החיבוק האוהב
והאמיתי שלו. דאגותיה ומחשבותיה נעלמו כליל, וכל מה שנשאר
הייתה הרגשה חמימה, הרגשה שלמישהו אכפת. נראה היה שהחיבוק נמשך
לנצח אך זה לא הפריע לה, היא קיוותה בלבה שהוא יימשך לעד. אך
דבר לא נמשך לנצח וטאקויה נסוג מהחיבוק. כעת הוא הרים את ידו
אל פניה והעביר אותה על לחייה.
"אם אי פעם תהיי עצובה תבואי אליי ואני אעודד אותך תמיד", הוא
אמר בעודו מביט אל תוך עיניה הכחולות וחייך אליה את אחד
החיוכים הילדותיים שלו.
"תודה, טאקויה", היא מלמלה.
היא הביטה בו וחשבה במשך דקה ארוכה. 'אולי קרו לי המון דברים
מייאשים אבל יש לפחות מישהו אחד שהוא לצדי', היא חשבה וחייכה
חיוך באמת מאושר בפעם הראשונה מאז שזכרה את עצמה, מאז
שהתעוררה.
"קדימה, בואי נחזור אל החדר שלי", הוא אמר.
"החדר שלך?" היא שאלה, תוהה אם שמעה נכון את דבריו.
"את לא יכולה להישאר פה, נכון?" הוא אמר. קירה העבירה את מבטה
אל החדר. הוא צדק. היא לא יכולה להישאר שם. הכול היה הרוס
לגמרי.
"בעצם אתה מתכוון שאני אישן אצלך?" היא שאלה.
"אממ... כן. את מתנגדת?" הוא שאל.
קירה הביטה בו במבט מלא מחשבה. משום מה היא הרגישה צביטה קטנה
בלב. 'מהפעם הראשונה שראיתי את נאו הרגשתי שיש בו משהו מיוחד.
אבל עכשיו זה לא משנה יותר. הוא מתעלם ממני ובטח אפילו לא יהיה
לו אכפת. אני צריכה לשכוח ממנו.'
"זה בסדר", אמרה קירה וחייכה חיוך קטן. "אבל מותר לך לעשות כזה
דבר?" היא שאלה.
"אל תדאגי, גם לי יש פרוטקציות", הוא אמר.
"פרוטקציות? גם אתה קרוב אל נאיטו או משהו?" שאלה קירה.
"לא בדיוק", הוא אמר.
"אז?" שאלה קירה אבל טאקויה לא ענה. הוא רק חייך לעצמו, אך לא
היה זה אחד מחיוכיו הילדותיים, זה היה חיוך מלא במסתוריות.
טאקויה החל ללכת לעבר היציאה מהחדר. קירה הביטה בו בשאלה, משכה
בכתפיה והלכה אתו מבלי לשאול עוד.