השעה 04:26. הבית דומם.
רוב בני האדם בשעה זו ישנים כעת, באם לצד אהוביהם ובאם לבד,
שקועים הם עתה בשינה עמוקה.
אני? אני ערני כמו נמר בנגלי במטע קפה.
מחפש, מתבונן, צופה, מתגרה, נדרך, נבהל, מזנק.
אני סוג של צייד. צייד - אספן. במה אני עוסק? מה אני אוסף?
ובכן, אפשר לומר שאני אוסף תמימות.
בתוכי לא נותרה ולו עשירית האיפה של תמימות.
לעמוד מנגד ולראות כמה מלא העולם בנערות הללו, שכל כולן הוא
טוהר בלתי נסבל - נקיות ומחויכות ומלאות חיוניות, עד שסביר
להאמין שהן מפליצות אבקני פרחים - הדבר מביאני על סף טירוף
הדעת.
הארוס הוא השאיפה אל החסר בנו, בזאת הגה כבר סוקרטס לפנים.
אינני מסתפק בשאיפה. אני רוצה להחזיק בה! בכל כולה! בואי
תמימות, בזאת אני מצווה עלייך! התייצבי מלפני במלוא הדרך! רוצה
לאסוף את הווייתך בכל השתקפות, היבט, מין, וצורה ולהנציחך
בהיכל התהילה של כל הסוטים המטונפים של העולם. לצפות בך ולינוק
את לשד חייך ולכלות אותך עד שתתפוררי.
עד שכל סוכרייה על מקל, דובון צעצוע ותחתונים ורודים יהפכו
לעיסה מבחילה של דם בתולין ושפיכת זרע.

לנימפה הלבנבנה שמולי קוראים נופר.
אילו הורים בלתי ערניים מכנים את בתם נופר? זוהי המטת גורל
אכזר ובלתי נמנע.
מעולם לא פגשתי נופר שלא הייתה ערימת טמטום אינסופית בעלת מבט
בהמי וחיוך אווילי.
נופר זו הייתה נופר ככל הנופריות, אך זו ניצבת כעת מולי, וגם
אם רחוקה היא עשרות קילומטרים ממני, לצורך העניין רק הזכוכית
הקרה והדקיקה חוצצת בעדי מלחוש את העור החלק הזה.
כעת מגיע החלק החשוב ביותר באיסוף הפריט. בדיוק כמו שיש לקלף
את הנייר מן הבול כדי לצרפו לאלבום, גם לתמימות יש מוצר נלווה
שמסייע להשגתה ויש לספקו בטרם תוכל לכלות את התמימות -
הסקרנות.
הדלתות ננעלות, מצלמות מופעלות והציד מתחיל.
היא רוצה לראות דברים ואתה מראה...ומצפה...
והנה במחי הסרת גופייה, אתה יונק את הכול בשקיקה. פטמות
ורדרדות מעבר לכל מציאות הגיונית ובטן חלקה ולבנבנה.
חושים מתערפלים, איברים מזדקרים, חיוכים מבוישים,
"תסתובבי...תקומי...תתכופפי..תראי...", תנועות חדות, ריר
ניגר...התפרצות... כעת אולי אפשר קצת לישון.

כיצד זה התחיל? האם נדודי השינה הביאוני לשעמום שהביא אותי
לדרך למלא את החלל? האם הרעב החולני הזה לערווה נטולת שיערות
מעבירים אותי משנתי אל השעמום המציק? האם דווקא השעמום מעביר
מעלי את שנתי? האם אני משתעמם גם מן הציד הזה?

מדדה-צועד-נוזל אל העבודה. אתה אף פעם לא באמת ישן ואף פעם לא
באמת ער כשאצבעותייך אינן על המקלדת, לוחשות בתקתוקים חדים
דברי זימה.
השעמום הוא פרוצה מפתה. נפש פרודוקטיבית המועסקת בדברים אינה
מחפשת מנוחה בחטאים.
גם בתשישות הזו אני מקפיד ללכת במקביל לאבני שפת המדרכה. שמאל
- לבן, ימין - אדום. צעדים מעט גדולים מהמקובל, לעתים יש צורך
לגרור רגל, אך כעקרון הקצב נשמר היטב. אינני מתעניין עוד
בעבודה, אינני מתעניין עוד בחבריי ולא במוסיקה ולא בקולנוע או
ללכת לתיאטרון, כעת כל אלו הם מכשולים לקראת לילותיי עם
הנערות. לשעמום כבר אין כל יד בזה, כעת זוהי האופציה המועדפת.
אני מציץ ברגע פנוי זה או אחר בעבודתי ברשימת ההתחברות שלי.
כולן בבית הספר מן הסתם. המחשבה מעלה בי חשק לאונן ואני נמס אל
שירותי המשרד.
לא מתחשק לי לנהל יותר שיחות בקול. הדיקציה והנימה, כל כך
מיותר ומתיש. התקתוקים מעבירים הכול כל כך יפה.
אני רוצה הביתה.
אני בן 36, עייף, שעיר, שמן וחסר כל כוחות יצירה, אבל העולם
ממאן לוותר עליי. אי אפשר להוציא אף אחד מן הכלל ולתת לסוטה
מטונף אחד לשבת ולאונן כל היום. גם לך יש מה לעשות ולאחר
שתסיים אותו תוכל להמשיך ולזהם. עיסקה מרגיזה ומטופשת, אך
עיסקה אחרי הכול.
כשאני יוצא מן השירותים, אני מבחין שהזלתי מעט ריר על זקני,
מבחין מאוחר מדי, ואורה מחשבונאות תוקעת בי מבט מתועב. היא עוד
מלאת זלזול מהדייט הגהינומי שלנו. איך יכל להיות אחרת? למה אני
זקוק לך? מה תחדשי לי? ומה זה אומר עלייך אם ילדה שעוד זוכרת
אילו שירים היו בבת מצווה שלה יודעת להקשיב כמו שלעולם לא
תדעי?

אני משנה שם משתמש כל 3 ימים. בימינו כדאי להיות זהירים.
זהו לילה מאוד יבש ואני כבר כמעט מתייאש. השעה כבר קרובה
ל06:00 כשהיא עונה לפניותיי.
קוראים לה יערה. אין לה מצלמה, אין לה תמונות. כרגע איאלץ
להסתפק בך, אני מבין.
הו ילדונת, אם רק הייתה נטועה בך ההבנה הפשוטה, כמה הסקרנות
הזו שלך מכלה אותך. כמה טוב שיש לך אותי להגן עלייך מן הידיעה.
להגן עלייך כנגד כל הסיכויים, עד הסוף המר, עד השפריץ הדביק
והחם שגורם לך לצחקק ב"חחחחחחח" המטופש הזה. ספק מצחיק אותך.
ספק מדליק אותך.
אני כבר מתכנן להתקלח ולישון כשאת מפתיעה אותי מעבר לכל
ציפייה.
"אולי תבוא? אותי יותר מעניין הדבר האמיתי". הדבר האמיתי! מה
את יודעת בכלל על דברים אמיתיים?
מתי חווית בדיוק אמת?
ועדיין, כשהשעמום המכלה הגיע גם למחוזות התחביב החדש שלי, יש
רצון למקסם את החוויה.
בלי חציצת זכוכית? בלי התסכול של אי היכולת לגעת? אוכל באמת
להביא את התחביב הנפלא הזה לדרגה חדשה. את חכמה משחשבתי יערה
חמודה. זה בדיוק מה שזה! זה הדבר האמיתי.
היא גרה ברמת-גן, 10 דקות נסיעה ממני. כמה קרובה, אך כמה רחוקה
ללא הלגיטימציה שכרגע נתת.
מחר הורייך יהיו בעבודה ואת לא תלכי לבית הספר. גם אני לא הולך
לעבודה. כמה זמן שלא הברזתי ממשהו, איזו טעימה מן העולם שלך,
אני כבר נהנה מהמשחק החדש הזה.
אני נאבק בין ההתרגשות והציפייה למחר והידיעה שאם לא אישן לא
אתפקד כיאות ובסוף הידיעה מנצחת ואני שוקע אל תוך תת-תודעתי
החלודה והמושחתת.

בוקר.
בעוד שעה קבענו שאגיע. רשמתי את הכתובת ושמרתי היטב. במקלחת
ההרהורים סוחפים אותי וברגע האחרון אני מסיט את ידי מהאיבר
הזקור למחצה. הדבר האמיתי זוכר? אל תקלקל.
ואני מציית לעצמי. באמת חבל לקלקל. יפה לראות כיצד התבגרתי
בעזרת הילדונת הזו. איזו אחריות אישית.
זו הייתה הנסיעה הארוכה ביותר בחיים שלי. השעון מדד 14 דקות.
את הבית מצאתי דווקא בנקל.
אני דופק בדלת, מצלצל, ממתין, מצפה, נדרך, רועד, מזיע,
מתנשף...
לא הספקתי להבין מה הכריע אותי ארצה, מי מסובב אותי על בטני
ושם עליי אזיקים. כל שיכולתי להבין הוא שאני בצרות גדולות, את
הצעקות ורעשי הסירנה כבר לא יכולתי לשמוע. רק את מלמולי השקט.
איזו ילדה חכמה...ילדה חכמה...". התחלתי לבכות בכי שקט מר
ועצוב של ילד.
לא בכיתי מן הפחד, ולא מן האשמה, וגם לא מן המכות...
בכיתי על הניצול הקר והציני של תמימותי, שהרי בתום מוחלט
האמנתי שלדלת תענה הילדונת שלי, זאת שרצתה את הדבר האמיתי! אם
כן נותר בי גרגיר שבגרגירים של תמימות עוד בתוכי וכעת כילו,
ניצלו ופוררו אותו עד כלות. כמו משיכה אחרונה בבאג שהפילה אותה
בקול תסיסה רטוב אל מי האפסיים של יציבות נפשי.
באיזו זכות?    
באיזו זכות?