אמש, לאחר חצות,
שוב ראיתיך.
מבעד למוסיקה
אשר סחפתני אל מחוזות נעוריי
כחבלי קסם נוסטלגיים מהולי אלכוהול,
הגחת כלילית מן הצללים.
כהרף עין פסקה המוסיקה
ולאחר פסק הכל.
כחלופתי על פנייך,
מציץ בך כלא מאמין,
שלחת אליי חיוך זדוני,
כתערובת של "כן-זו-אני-תגיד-שלום"
ו"אני-חלאה-וכל-מה-שנשאר-זה-לחייך".
במבט אחד זרעת בי טומאה
ששכחתי שקיימת עוד בעולם.
התעלמותי המופגנת היא כניתוץ האלילים המפריכה את קיומך.
אך תמונת חיוכך הבלתי נסבל
עודנה רודפת,
נושפת בעורפי.
מבת שטן שכזו
גם אותיות השם המפורש
לא יטהרוני.