שחורת השיער בין גבעולי הקמה מסתתרת,
בהמותיה גירה מעלות, וגדייה פועים.
ונגינת החליל את שירתה מעטרת,
העלם גבו על מצע העלים.
ועולה שירתה, ומלווה החליל לרקיע,
ונושאת היא עימה את שלוות הכרים.
ויודעת עלמה כי עד ערב ירגיע,
תשקוט אדמה, ינוחו עדרים.
והלילה את כתפיה יעטוף,
בצבעו, בטלליו, את קולה יחריש.
והעלם יסוב, חלילו יאסוף,
אליה יחוש, פירותיו לה יגיש.
וגדיים אל אימם ברעדה יצמדו,
והעדרים כולם לגוש יתלכדו.
ורעד יחלוף בגווה של עלמה,
והעלם ינח סודרו על כתפה.
ושלווה תעטוף אדם ועדר,
העלם את ראשו על גזע ישעין.
ותקרב העלמה ותביט אל הגבר,
ואט אט את ראשה על חזהו תרכין.
והלילה יעור, כוכביו אט ידלקו.
וחרמש הירח את האופק יאיר.
ותנים רעבונם אל הליל ילילו,
והכלב ינטור עד אור בוקר צעיר.
ויעור הבוקר, "השמש את האופק אודמת",
השכווי קולו לרוח ישא.
וניעור העדר, הנערה עוד רודמת,
העלם ישקיה, שערותיה יפרע.
וכשהשמש קומתה על העמק זוקפת,
וחומה את פקעת כבשיה תתיר,
תיעור העלמה, כירתה היא מדלקת,
וריח השחור את חושיה יעיר.
אט ינוע העדר, אל האחו בשעט ינהר.
ומלווה החליל את פעיית הגדיים.
ומשכוכית העדר ושחורת השיער,
לפניו צועדים, את הדרך מתווים.
שחורת השיער בין גבעולי הקמה... |