טוב, בסדר, אז נסעתי. נסעתי ל"פסטירבין" כי כולם נסעו. וכי אין
ברירה. כי עכשיו, כשכולם מכירים אותי ואוהבים אותי (או יותר
נכון, את מי שהם חושבים שאני, או יותר נכון, את החמידות
והמתקתקות הזאת שהם מייחסים לי), אני חייבת להראות נוכחות,
לחייך ולתת חיבוקים לכל מי שלא ראיתי הרבה זמן. זה הרי המפגש
החברתי הגדול ביותר בתנועה, ואם אני לא אגיע יכעסו עליי.

טוב, בסדר, אז נסעתי. נסעתי ל"פסטירבין" למרות שאני שונאת את
האירוע המזויף והמגעיל הזה שלאף אחד אין מושג למה הוא הגיע
אליו. או שבעצם יש לו - כדי לפגוש את כולם, כמובן.

טוב, אז נסעתי לאירוע ההוא, שההצהרה הכי גדולה שאמרו בו האנשים
שלי היא "איזה כיף" ו"רצח זה רע, נכון?"

אז נסעתי לאירוע הזה שבו כולם מרוויחים הופעה בחינם ומזמזמים
את השירים המוכרים של נינט והראל סקעת ביחד איתם. האירוע הזה
שבו איזה סופר מפורסם נושא איזה נאום מרגש על מושחתים, ואיך
שההנהגה מדרדרת או משהו כזה, וכולם מוחאים לו כפיים. לא בגלל
שהם מסכימים או אפילו מקשיבים, אלא בגלל שכולם מוחאים. וכן,
מצאתי גם את עצמי בוהה באוויר ומוחאת כפיים בלי לשים לב אפילו
למה.

אז אני מודה, חטאתי.

וסבלתי. לא הפסקתי לסבול. היה לי רע, ממש רע, ואם כמה שאני
טובה בלהחביא את זה (אני הרי עושה את זה רוב חיי), הפעם החיוך
המזויף שלי לא הצליח להסתיר. וזה היה גלוי כל כך. ומה שהיה עוד
יותר נורא, זה שכל שאר החיוכים היו אמיתיים. לא היה בהם שמץ של
חוסר אמינות. וזה שבר אותי.

אבל אז פגשתי בחיוך שלך, ושמתי לב שהוא די דומה לשלי. וזה היה
כל כך טוב. ולקחת לי את היד, וברחנו. התרחקנו מכל מה ומי
שאנחנו מכירים. הלכנו לכיוון הבמה, ישבנו באמצע כל ההמון,
החזקנו ידיים והתחלנו לבכות. והיית כל כך דומה לי. כל כך
כמוני.
ישבנו ובכינו ודיברנו כשאחינועם ניני שרה לנו ברקע, רק לנו.
ובשלב מסוים הבנו שהמילים האלה הן פשוט מיותרות. ושתקנו. והחטא
שריחף מעל ראשי פשוט נעלם.

ואז הגיע הגשם, המבול. ושטף כל טיפת זוהמה ולכלוך שעוד נשארו
בנפשי. ותוך מספר שניות כל הכיכר התרוקנה, התנקתה מאנשים. כולם
ברחו. ונשארנו רק אנחנו, ספוגים במים, חבוקים, חזקים כפלדה.
כאילו אנחנו בכלל לא מרגישים את הגשם שננעץ בגבנו כמו סיכות
חדות. או יותר כאילו פשוט לא אכפת לנו. איש לא יכל לגעת בנו.

וזאת היתה החוויה החזקה ביותר בחיי.

חוויה שקרתה לי בעצרת רבין האחרונה. לא נגעתי.