אני עומדת במרחק המוני עננים ממך ולוחשת בוא, בוא וקרא את
המילים המתפתלות שלי, בוא וראה את הדימויים חסרי הגוף, תפוס את
השירים שאין ביכולתי לכתוב ותתאהב בכשרונות המרומזים שלי, אלו
שאבדו לדוור בדרכו. אני עדיין שומעת אותו ממלמל כשאני תוהה מה
היה אילו הייתי, "אני מוכן להשבע שהיה לי משהו בשבילך, אולי
נפל כשהתנפל עליי הכלב ההוא. חיכית לדואר? נו, מילא."
מאז ומתמיד ידעתי שלשוחח בתלהבות מעושה על מזג אוויר זהו סימן
ברור לריחוק ממאיר בין אנשים, ואם אני מוצאת את עצמי מהרהרת
בקול על האביב שבא פתאום, אני משלימה עם הקץ בעצב קפוא ומחפשת
איש שיחה חדש.
אני חוששת שכאשר אביט בנו מנהלים דיון סוער על משב רוח קל או
סופה מאיימת, לא יהיה בי אומץ להמשיך. אתיישב באנחה ואומר
לעצמי שאני לבדי לא מספיקה לאושר, ואוסיף לחשוב על אלפי העננים
שבינינו, שבוודאי יתבלו מעט את שיחותינו המאולצות.
יותר מכול אני חוששת מהתקווה הזעירה והקטלנית שבי, אולי על מזג
אוויר אשוב לשוחח רק עם הדוור. |