אסון השואה הוא זיכרון קולקטיבי, החרוט עמוק בהווייתו של העם
היהודי. כל הנושא הזה הוא בעייתי מבחינות רבות לכל יהודי באשר
הוא, אם ישראלי או לא. השאילה מקשה עלינו כאשר נוגעת בתחום
החינוך. מערכת החינוך הישראלית נוטע לחשוב כי את החוויה
המזעזעת הזו שעמנו נאלץ לעבור על אדמות אירופה, יפנימו
תלמידינו יותר לעומק על הטריטוריה שטופת הדם היהודי - פולין.
האם באמת אין עוד בכוחה של אדמתנו הקדושה ללמד אותנו את זוועות
השואה? האם עלייה לרגל אל הגלות היא הפתרון האולטימטיבי?

בירתנו ירושלים, במבט חטוף יש בה מספיק בכדי לחבר את הדור שלנו
להיסטוריה היהודית. אך אם נתעמק בדבר, נשאל - האומנם? האם אין
שום סיכוי, גם אם קטן שבקטנים שחוויה לימודית כגון זו תהייה
יותר חודרת ועמוקה אם תתבצע "בשטח"?
התלמידים יבקרו בטרבלינקה על הרמפה המכוסה בשלג, שהייתה
לזיכרון היחיד ממחנה המוות. יראו את כתמי הציקלון על קירות תאי
הגזים במיידנק. לא יפסחו על בורות ההריגה בהם קבורים יחד כל
אנשי העיירה טיקוצ'ין. ולסיום יראו את המשרפות של אושוויץ'
שנותרו כפי שהיו במלחמה. תיאור רומנטי מאין זה מצייר תמונה
מעניינת של חוויית גיבוש, מסע נעורים, דבר שלכאורה מאוד חשוב
בערכת החינוך שעליה לחנך לצד לימוד. אך אפיון זה של המסע אינו
נשמע תואם, בלשון המעטה את מטרת לימודי השואה.

לא אוכל להכחיש שהמסע לפולין בגיל ההתבגרות של שנות התיכון אכן
יכול ליצור קשר בין הנוער הישראלי לבין זכר השואה ושרידיה ועם
אלף שנות יהדות פולין - חיבור לעבר. חיבור זה מחדד את המורשת
הלאומית ואת הערכים האוניברסאליים, זאת במקביל לעבודה החינוכית
וללימוד השואה והתכנים שיהיו בסיור. ניתן להגדיר מסע לפולין
כמסע בעקבות יהדות בתפאורתה והשמדה בכיעורה. אך אולי הכיעור
בכל זאת גובר על היופי והתפארת של מדינת ישראל. בהיותה חזקה
ועצמאית, בכל זאת רואה בגלות בית קברות שהמפגש עמה עלול לגרום
להשפעה רעה והרסנית. השואה היא תולדה של "חרפת הגלות", על כך
אין ויכוח, אך האם יש טעם לחזור לאותו המקום של חרפה שממנו
ברחו אבותינו?
אולי אין צורך להרחיק נדוד לניכר, שמסמל יותר מכל את סבל
היהודים. ואכן כאן בארצנו יש מרכזים רבים שפזורים על כל המפה,
על מנת ללמדנו על המלחמה ועל אסון היהודים. בסיור הנערך בגלות
יש אלמנט של העלייה לרגל, במין מראה מעוות לכאורה, עלייה לרגל
מן הארץ אל הגלות ולא כפי שראוי להיות - מן הגלות אל הארץ.

לצד ההיבטים השליליים של הסיור בפולין, ישנם כמובן גם היבטים
חיוביים שאין להתעלם מהם. מטרת המסע להראות עדויות שואה שעדיין
שרדו על אדמת פולין, כדרך להתמודד עם זיכרון השואה, במישור
הרגשי ובמישור התודעתי. מסע זה מחזק את ההזדהות של התלמידים עם
מדינת ישראל, עם זהותה הדמוקרטית, ובמישור הרחב יותר - רגישות
לזכויות אנוש ככלל. המסע, אותו חווים המתבגרים בגילים בין 17
ל-18, מחזק את ההבנה לגבי חשיבותה של מדינת ישראל כמדינה
עצמאית, מגביר את רגש הגאווה הלאומית והאמונה בכוח ההישרדות
היהודי לקראת גיוסם לצה"ל.
אם כך, ניתן לומר שלמרות כל הטיעונים התוקפים את מנהג המסע
לפולין, רמת הידע של המשתתפים בו בהחלט עולה. התלמידים זוכים
לחוויה אשר מביאה איתה לימוד וחקר מעמיק של נושא השואה היהודית
שמלווה את מדינת ישראל לאורך דרכה. התלמידים שזוכים לחוויה זו,
בהחלט זוכים.
אך מה בדבר התלמידים שאינם יכולים לאפשר לעצמם לזכות בחוויה
מאין זו? עלות המסע עולה על גדרו. טיול זה לפולין עולה כיום
1200 דולר, מכך נובע שטיול זה הינו בגדר מותרות לבעלי אמצעים
בלבד. המחיר הכלכלי הכבד של הנסיעה יוצר, בהכרח, משלחות
המורכבות מתלמידים מחתך סוציו-אקונומי מסוים ומונע מתלמידים
משכבות חלשות יותר להצטרף לנסיעה. נסיעה לפולין יוצרת עוד
נקודה לקויה במערכת החינוך ע"י גרימתה להחמרת פערים חברתיים
ולהיווצרותם של חדשים בחברה הישראלית. אם כך, תלמיד מצפון תל
אביב ייסע לפולין "בעקבות שורשים", ירחיב את הידע שלו ובסוף
הוא וחבריו לכיתה יוציאו חולצות לכבוד המסע המרגש שעברו.
לעומתו, תלמיד אחר שגר מעט דרומה באותה העיר, לא יחווה חוויה
שכזו ולא יזכה לזיכרון מלמד, מחנך ומרגש מעין זה, דבר שיוכל
לפגוע בהמשך השכלתו וליצור פערי ידע ולימוד בינו לבין חברו
מהצפון.

בשורה התחתונה, לא קיימת תשובה ברורה לסוגיה זו. כמו לכל דבר
ישנם היבטים חיוביים לצד היבטים שליליים. החוכמה היא, ככל
הנראה, הנכונות של האדם לשאול את השאילות ולא לקבל את מצבו
כמצב נתון. על כל דבר יש לערער ועם בואו של הצורך - גם לתקן.
ישנם שיעידו על הטיול לפולין כמסע אל תוך הנפש לצד לימוד של
ההיסטוריה יהודית. וכמובן ישנה גם התפיסה שרואה בטיול זה מעין
פולחן מעוות של סגידה ביזארית לקיטש ולמוות, פגיעה בחברה
הישראלית, יחס מזלזל באירועי השואה תוך הפיכתה לאירועה חברתי
ועוד. לצד חילוקי הדעות האלו, קיימות העובדות. והעובדות מדברות
בעד עצמן, מראות לנו שהנסיעה לפולין בראשית גיאוגרפית, היא
נסיעה לעולם בו היהדות ספגה השפלה, ניתוק, חורבן, התעללות ורצח
המוני של שישה מיליון נפשות. אנחנו מביטים אחורה כדי ללמוד,
להסיק מסקנות ועימם לצעוד לעבר העתיד. התשובה האמיתית לאושוויץ
היא ירושלים.


הנושא שכתבתי עליו כאן ריתק אותי ובו בזמן הציק לי במשך שנים.
חשוב לי להבהיר שאין לי שום כוונה, אף לא קטנה שבקטנות לצאת
נגד כל הנוער בארץ שחווה את החוייה בפולין ומרגיש שהיא תרמה
לו. המסע לפולין וכל הניסיון של המורים "למכור" את זה לתלמידים
הפריע לי, הרגיש לי אישי לא נכון.
אבל שוב, זה עניין מאוד אינדיבידואלי, במיוחד כשכל אחד בא
ממשפחה עם רקע שונה.
אני רק מקווה שהכתבה הזאת תראה לכל קוראיה נקודת מבט שנייה,
שלפי דעתי נשמעת פחות בחברה הישראלית.
דעתי - על כל דבר יש לערער.