ילדה (רוז'ה) ואמא. גטו. בית. רוז'ה יושבת על הרצפה בפינה
ומציירת באבן על הרצפה צייד שצד ארנב. אמא יושבת על כסא במבט
ריקני ומזוגג, שקועה במחשבות, ראשה נשען על ידה, לא זזה. בסוף
הציור רוז'ה מבחינה באימה.
רוז'ה: אמא?
(אמא לא עונה) אמא...? אמא...? אמא!!!
אמא(מסיטה את מבטה סוף סוף לכיוון רוז'ה): רוז'ה, תקשיבי לי
בבקשה. את כבר ילדה גדולה, נכון?
(רוז'ה מהנהנת בהסכמה). אני
רוצה שתבטיחי לי משהו. בואי לפה בבקשה.
(רוז'ה מתקרבת ואמא
מחבקת אותה חזק). רוז'ה, אני רוצה שתבטיחי לי שלא משנה מה
יקרה לנו, את תשמרי על האחיות שלך. את כבר ילדה גדולה. תבטיחי
לי את זה, שלא משנה מה, את תשמרי עליהן, טוב? ותמיד תתנהגי
בנימוס לאנשים, אל תתחצפי! אנחנו לא חיות. אני רוצה שתדברי
יפה, אל תקללי ואל תרביצי, כי רק חיות פוגעות אחת בשניה,
ואנחנו לא חיות, לא משנה מה הילדים אומרים לך! תשמרי על האחיות
שלך!
(תוך כדי המילים, אמא מתחילה לרעוד עד שבסוף נשברת
ובוכה).
רוז'ה: אמא, אל תבכי, אלוהים תמיד שומר עלינו! ואני לא צריכה
לשמור עליהן כי אלוהים תמיד שומר עלינו! נכון אמא?! את תמיד
אומרת את זה! אלוהים שומר עלינו, ולא צריך לדאוג אף פעם!
כי...
(המשפט נקטע על ידי דברים של אמא).
אמא: לא רוז'ה, הפעם את יכולה לסמוך רק על עצמך. אלוהים גדול
והוא עשה בשבילנו הרבה דברים, אבל הפעם את צריכה לסמוך רק על
עצמך, לאלוהים יש דברים יותר חשובים לעשות. אנשים אומרים שהאל
עובד בדרכים נסתרות. הם צודקים. תסמכי על עצמך, אלוהים יהיה
בסדר, אבל את צריכה לשמור על עצמך!
שתיקה קצרה.
אמא: טוב
(אומרת ומחייכת פתאום)! יש לי משהו בשבילך! תראי
בזה מתנת יום הולדת מוקדמת.
היא מחליקה את ידה על שיערה של רוז'ה וקמה מהכסא במהירות,
ניגשת ומוציאה ממחבוא קטן משהו עטוף במפיות אדומות קרועות מעט
כשלפתע מתחילות דפיקות חזקות בדלת מלוות בצעקות "פתחו מיד!"
אמא ניגשת לדלת ופותחת אותה בנעימות. חייל נאצי חמוש נכנס
בתוקפנות פנימה ומסתכל מסביב בגיחוך. הוא מעיף מבט בחבילת
המפיות ולוקח אותה במהירות מידה של האמא, הוא פותח אותה ומגלה
עוגיה קטנה ומסכנה למראה בתוכה. הוא תופס את האמא בשיער ומעיף
אותה לרצפה בחוזקה, יורק עליה. היא בוכה. הוא מפורר את העוגיה
בכוח על השיער שלה.
חייל(צועק): יהודיה טיפשה! חיות לא אוכלות עוגיות!!!
שני כרובים נכנסים לבמה עם סדין שחור ומסתירים את רוז'ה, את
האמא ואת החייל.
כרוב I: רגע רגע רגע... תסביר לי משהו, אני מלאך. ז"א, כרוב,
לא?
כרוב II: כן. אתה כרוב וגם אני כרוב. שנינו כרובים.
כרוב I: אז תן לי להבין משהו: אם שנינו מלאכים, ז"א כרובים,
מה זה עושה את אלוהים?
כרוב II: לא יודע, אולי -
(המילה נקטעת בגסות על ידי צליל
יריה. דממה.)... ראש כרוב...
דממה קצרה שוב. הכרובים מסתכלים שניהם מאחורי הסדין.
כרוב I: לפעמים הציידים הם החיות האמיתיות...
(הכרובים שוב
מסתכלים אחד בשני).
כרוב II: כן... ראש כרוב זה הביטוי הנכון...
הכרובים יוצאים מהבמה, רוז'ה, אמא והחייל גם, עדיין מוסתרים
מאחורי הסדין השחור. המקום נשאר ריק, רק הציור של הצייד והארנב
נשאר.