הציקו לכם יותר מדי, אמר לי העב"מ, ובאנו להתערב. לא יכולתי
להבחין במראה המדוייק שלו, רק בקווים כלליים, שחור ומתכתי,
אולי זו היתה חליפת חלל. הם נחתו לפני כמה שעות, באזור ים
המלח. ואני הייתי האדם הראשון שראה אותם. הייתי שם בסוף שבוע,
במלון בעין גדי, ובבוקר, כשאשתי עוד ישנה, יצאתי לטייל קצת לבד
ברגל באזור, וראיתי את החללית שלהם נוחתת. חללית קטנה
וקומפקטית, לא מרשימה במיוחד, עשויה ממין חומר גמיש וזוהר.
עמדתי שם קצת מבולבל כשראיתי את העצם המוזר בשמיים הולך
ומתקרב, מתקרב אלי, ונוחת לידי. ואז הוא יצא החוצה, העב"מ,
ונופף אלי.
ידעתי שלא השתגעתי ושאני לא הוזה. גם לא הייתי מסומם. לא
שיכור. לא כלום. נופפתי אליו חזרה. הוא התקרב, רק עב"מ אחד יצא
מהחללית, זה הכל. את היתר פגשתי אחר כך, כשהוא עשה לי סיור
בחללית.
נזכרתי בכל הסרטים על עבמ"ים, איך זה תמיד נראה דרמטי,
ובסיפורים על חטיפות, לא ידעתי למה לצפות. ואז הוא הציג את
עצמו, בשם גבריאל, בעברית. העב"מ דיבר עברית. תמיד בסרטים הם
שותקים, או מדברים אנגלית, או במין שפה לא ברורה משלהם. אבל
איתי הוא דיבר עברית. או כך לפחות חשבתי, כי תוך כמה שניות
הבנתי שהוא לא מפיק צלילים, אלא משדר ישירות את האמירות שלו
אלי, במין צורה של טלפטיה כנראה, או משהו דומה לזה. לפעמים
יכולתי לשמוע את המילים בראש, בלי צלילים, ולפעמים ראיתי
מילים, כאילו קראתי אותן מאיזה מסך שהוא הציב לי במוח. נעים
מאד אמרתי לו, אני ברי, השם המלא ברוך. גם אני לא דיברתי,
הסתבר, הוא לקח ממני מחשבות ועיצב אותן בעצמו לתבנית מילולית.
זה היה מאד מוזר, להרגיש איך מישהו מדבר במקומך. קורא את
המחשבות שלך, או גם כותב אותן בעצם. הוא הרגיש כנראה את חוסר
הנוחות שלי, ואמר לי לא לדאוג, הוא לא בא לכאן כדי לפגוע. ואם
קריאת המחשבות מפריעה לי, הוא יפסיק עם זה. זה דוקא לא היה
נורא כל כך, אולי אפילו קצת נעים, נוצרה מין סימביוזה ביננו,
או כך לפחות הרגשתי, למרות שהיה ברור לי שמבחינתו, אין שום
סימביוזה כזו.
אתה יהודי, הוא אמר לי, במין קביעת עובדה. זה היה נכון, אני
באמת יהודי. אני מה שפעם קראתם מלאך, הוא אמר לי. בגלל זה אני
קורא לעצמי גבריאל, הוא הסביר, כמו המלאך גבריאל, שיש לכם,
היהודים. אנחנו מפקחים על היקום, הוא אמר. עד כמה שאנחנו
יכולים. ובכם פגעו כבר יותר מדי הוא המשיך, ביהודים. ועכשיו
אתם שוב בסכנה. שוב עומדים לנסות להשמיד אתכם. אז הגענו הפעם
לעזור. בחרנו בך במקרה, הוא המשיך, להעביר את המסר מאיתנו.
למעשה, לא בחרנו בך, פשוט היית כאן כשנחתנו. אז אתה תהיה הנביא
שלנו.
הוא התחיל להציג בפני את הסחורה שהביא. היו לו כלי נשק, כמובן,
מעין פצצות בעוצמות ויכולות לחלוטין לא מוכרות לנו, או כך
לפחות טען. היו לו מגינים, שיכלו לחסום כל סוג של כלי נשק
מוכר, כולל נשק ביולוגי וכימי. היו לו מקורות אנרגיה חלופיים.
היו לו תרופות לכל מחלה. הוא היה מין סוכן נוסע אלוהי, עם
תשובה לכל בעיה, עם מקל קסמים קטלני. הוא היה למעשה מין עושה
ניסים, כמו אלוהים של פעם, אלוהים של התנ"ך. והוא לא רצה שום
תמורה, הוא לא הציב שום קוד מוסרי או דרישות, הוא לא ציפה
לאמונה או להכרת תודה. אולי הוא חשב שבדרך הזו יוכל להשתלט
עלינו, לגרום לנו להתמכר לכוח שהביא, אבל הוא קלט מייד את
המחשבה הזו שלי, ושיגר אלי מייד את התשובה, הרי אם רצה להשתלט
עלינו, לא היה לו כל צורך במשחקים כאלו. לא היתה לנו שום יכולת
לעמוד מול העוצמות שהיו ברשותו. אני פשוט רוצה לעזור ליהודים,
הוא אמר לי. כבר הציקו לכם מספיק. ואתם הרי העם הנבחר, הוא
אמר, ולא הייתי בטוח אם זו מחשבה שלו, או כזו שקרא בי. והגיע
הזמן שנעשה בשבילכם משהו, כמו פעם, בימים ההם.
הוא הציע לי להכנס לחללית, וצעדתי אחריו פנימה. זה לא היה
מרשים במיוחד, רק קירות מתכת, זה הכל. היו שם עוד שלושה
עבמי"ם, הם עמדו וברכו אותי ברשמיות. אחר כך יצאנו שוב החוצה,
גבריאל ואני, והתיישבנו על החול, בצוקים שמעל עין גדי. הוא אמר
לי שמייד ימריאו חזרה, ושהוא משאיר לי את הציוד, את מקל הקסמים
שלו. והראה לי איך להפעיל הכל. זו בסך הכל היתה קופסת מתכת
קטנה, שהופעלה באמצעות מחשבה. תדאג ליהודים הוא אמר לי. הם
באחריותך עכשיו. אם תעשה את זה טוב, תוכל להצטרף אלינו. להיות
מלאך. לחיות לנצח. ופתאום הוא נעלם. והחללית נעלמה.
אז זו היתה הזיה חשבתי, איזו הזיה משונה. הסתכלתי סביבי, אל ים
המלח שמתחתי, יפה ודומם, אל צוקי המדבר. איזו הזיה. דתית כמעט,
מיסטית. וזה נראה כל כך אמיתי. הבטתי לשמיים, לא היה כמובן שום
זכר לחללית. אלא שאז ראיתי את קופסת המתכת הקטנה, ריבוע המתכת
בעצם, אם זו היתה מתכת, מונח על החול לידי. והכל השתנה.
רציתי לנסות את הקופסה. רציתי למחוק את הצוק שמולי, סתם כך,
בתור נסיון, להעלים אותו. והוא נעלם. רציתי לעוף, ועפתי. רציתי
לרפא חולים, ובלילה התגנבתי למחלקה בבית חולים, וכולם עמדו על
הרגליים. עשיתי עוד כמה ניסויים כאלו, כמה ימים, וכשהייתי
משוכנע שהקופסה עובדת, ושהכל אמיתי, החלטתי למסור אותה
לשלטונות, שיעשו מה שצריך לעשות.
אף אחד כמובן לא רצה לשמוע ממני. חשבו שאני משוגע. כנראה שבאמת
נראיתי קצת מוזר אז, אולי כמו הנביאים הקדומים. לא התגלחתי מאז
הפגישה עם העב"מ, לא התקלחתי, גם לא ישנתי. הייתי ער כל הזמן,
רץ כמו מטורף עם הקופסה שלי, מביט בה, מרגיש אנרגיה מזוקקת
פועמת בי, ומהפיסגה הזו הייתי נוחת ומתרסק לתהום של פחד וחשש,
אם יגנבו לי את הקופסה, האם אדע מה לעשות בה. לא ראיתי את אשתי
מאז עין גדי, לא הלכתי לעבודה. גם לא אכלתי. ששה ימים לא
אכלתי. אז כנראה שלא נראיתי משכנע במיוחד כשעמדתי מול הש.ג.
בכניסה למשרד ראש הממשלה וביקשתי פגישה עם ראש הממשלה.
כשהתעקשתי הם הזמינו שוטרים.
הם יקחו לי את הקופסה חשבתי, והתחלתי לברוח, לרוץ, השוטרים
אחרי. יכולתי להרוג אותם, יכולתי להפוך אותם לאבק בתוך שנייה,
לפחות מאבק, אבל אני הרי כאן כדי לעזור ליהודים, לא כדי להרוג
אותם. אז המשכתי לרוץ, ובשלב מסויים פשוט דילגתי קדימה והתחלתי
לעוף, כמו ציפור גדולה, מנופף לשוטרים ההמומים מלמעלה, ונעלם
אל העננים.
התחלתי לחזור אחרי כמה שעות שיטוט בשמיים. תמיד היה לי פחד
טיסות, והנה אני מטוס בעצמי. לרגע עלתה לי המחשבה להפסיק עם
הענין הזה עם היהודים, לבגוד בגבריאל, ולהתחיל להשתמש בקופסה
לתועלתי והנאתי האישית. מה אכפת לי מהיהודים האלו, אני יכול
עכשיו לשלוט בעולם. אבל ידעתי שזה לא יהיה נכון וטוב לפעול
ככה.
התחלתי לנחות, עובר מבעד לעננים הרטובים, חזרה אל האדמה,
וכיוונתי את עצמי אל לשכת ראש הממשלה, אם לא יתנו לי להכנס
מהדלת, אכנס מהחלון. אבל בדרך למטה החלטתי שזה מיותר. אני לא
צריך מתווכים. אוכל לעזור ליהודים גם בלי פוליטיקאים למיניהם.
ורק מטעמי נימוס, עברתי בלשכה בכל זאת. עמדתי מולו. הוא ישב
מאחורי שולחן גדול, שקוע באיזה מסמך, ועברו כמה שניות עד
שהבחין בי. הוא נראה המום, מבוהל, וראיתי את היד שלו נעה אל
איזה לחצן מצוקה כנראה, מתחת לשולחן. ניסיתי להסביר לו למה
באתי, ושלא ידאג, אבל הוא לא רצה לשמוע. לא האשמתי אותו, ידעתי
שהדברים שאמרתי נשמעו מטורפים, ושאני נראיתי מטורף. כדי לשכנע
אותו, אצטרך להדגים לו את היכולות שלי. הנה בוא אמרתי, והרמתי
אותו באויר, בכוח המחשבה. רציתי להוציא אותו לטיסה קצרה, שיראה
ויבין.
הוא היה שניים שלושה מטר מעל הכורסה, מביט בי בעיניים
מזוגגות, ופתאום כל הגוף שלו רעד, הוא קיבל כנראה התקף לב מרוב
פחד, ובתוך שניות הוא מת. ידעתי לרפא אנשים, אבל להחיות מתים,
זה לא היה כבר בתחום היכולות שלי. אולי גבריאל ידע לעשות את
זה, לא אני. יפה מאד חשבתי לעצמי, באת לעזור ליהודים, והדבר
הראשון שעשית, היה להרוג ראש ממשלה. מוצלח מאד. הסתלקתי משם
מייד, לפני שיגיעו שומרי הראש.
עצרתי בבאר בירושלים. התיישבתי על הדלפק. שתיתי. אבל לאלכוהול
כבר לא היתה השפעה. או כך לפחות חשבתי, כי חצי שעה אחר כך
התחלתי למלמל ולצעוק שהחורבן יבוא , שהחורבן בדרך, ושזו
ההזמנות האחרונה להינצל. הייתי שיכור כנראה, או קצת מבולבל.
מעורער. ואז התחילו מהדורות החדשות, עם הדיווח על המוות
הפתאומי והלא מוסבר של ראש הממשלה. שתיתי כוסית לחייו. זה ממש
לא היה נעים לי. אמנם די תיעבתי אותי אישית, אבל למות, זה לא
הגיע לו. משם הלכתי לכותל המערבי, כן , לקיר בית המקדש,
להתפלל, להתפלל לזכרו, ולהצלחת המשימה שהוטלה עלי. אחר  כך
צלצלתי לאישתי, להרגיע אותה, לומר לה שאני עדיין חי. אחר כך,
השתלטתי על כל מסכי הטלביזיה בעולם, ונתתי את הנאום הקצר שלי.

שלום לכולם, אמרתי, משתמש בטריק הקטן של גבריאל, כך שהמילים
שלי יובנו מיידית בכל שפה שהיא. והמשכתי, הסברתי להם ששוב
מנסים להשמיד את היהודים. שהערבים והאיראנים רוצים לזרוק עלינו
פצצות אטום, ושהאירופאים עוזרים להם מהצד, בשקט. הסברתי להם
שזה לא בסדר, ושלכן, בתור דוגמה, אני הולך למחוק בדקות הקרובות
חצי מאיראן מהמפה, בתור רמז לעתיד לבוא. הסברתי להם גם שהגיע
זמן הנקמה על מה שקרה באירופה לפני חמישים שנה, ובתוך כמה
שניות, השידורים בגרמניה יפסקו, כי לא תהיה יותר גרמניה. כנ"ל
לגבי פולין. אמרתי להם שלפלסתינאים באמת נגרם עוול, אבל הם
רעים וטיפשים, ככה שלא נגרם להם מספיק עוול. בכל מקרה, מתוך
רחמים, לא נעשה להם כלום, אבל בשניות הקרובות הם ימצאו את עצמם
ואת הבתים שלהם באוויר, מוטסים למדבר סהרה, בכוח המחשבה,
ושיסתדרו שם. אמרתי להם שאם בן לאדן והחברים שלו ימשיכו
במשחקים שלהם, נצטרף להפוך את הדבר הזה שנקרא ערב הסעודית,
לאבק, כולל , דרך אגב, הקעבה. אז רצוי שיחשבו פעמיים, כי מהיום
והלאה, עוד שהיד אחד, ונהפוך את כל הערבים לשהידים. לא יהיו
מספיק בתולות בגן עדן. אמרתי להם שמהיום והלאה הם צריכים
להתנהג יפה ליהודים, ומי שלא יתנהג יפה, אנחנו נשמיד אותו. יש
אלוהים והוא כנראה יהודי , אמרתי להם, אז תזהרו. הייתי די
מרוצה מעצמי, כמו מין קלינט איסטווד קוסמי, אני אראה להם מה
זה. ויש גם חדשות טובות אמרתי, כל מי שחולה, יקום עכשיו. ויש
גם תחליף אנרגיה, במקום נפט. לא צריך יותר את הערבים. ואת
התחליף הזה תקנו מאיתנו, היהודים, מאד בזול, מחיר מיוחד. אז
זהו בנתיים, אמרתי להם, לכל מליארדי צופיי, התחיל עידן חדש
בהסטוריה, להתראות.
הרגשתי קצת מרוקן אחרי הנאום הזה, בעצם מיציתי את מה שהיה עלי
לעשות, פחות או יותר. אחר כך בכל זאת יצאתי לפגוש את ממלא מקום
ראש  הממשלה, שכבר ידע מי אני, וקיבל ממני הסבר קצר, ואת
הקופסה, קופסת המתכת. אחר כך התגלחתי והתקלחתי, הסתפרתי,
החלפתי בגדים, וחזרתי הביתה, לאשתי. בדרך שמעתי חדשות, הם חזרו
שוב ושוב על הדברים שאמרתי, תיארו את ההריסות באיראן ,
ובגרמניה ובפולין. תארו את החולים שקמו ממיטותיהם. תארו את
השטחים הריקים בהם עמדו פעם עזה ושכם. רבנים דיברו על המשיח
שבא, אבל אני ידעתי את האמת, זה הייתי אני, הכל היה אני. אני,
והעבמי"ם. אשתי חיבקה ונישקה אותי ושאלה איפה הייתי. מה יכולתי
להגיד. בערב החללית נחתה, גבריאל הגיע. הם הציעו לי להיות
מלאך, לחיות לנצח. להצטרף אליהם. אמרתי שלום לאשתי, נכנסתי עוד
פעם לשידורי הטלביזיה בעולם, אני הולך עכשיו אמרתי, אבל  פעם
אחזור, ובמתנת  פרידה הקמתי את בית המקדש, ליד אל אקצה. לעולם
הזה מגיע קצת אלוהות וחסד, וקצת בעיטות בתחת כשצריך. נכנסתי
לחללית של גבריאל, והמראתי.