[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








היה לו רובוט מפח. הוא היה מכוער וחלוד, והיה צריך לשמן אותו
כמעט כל בוקר. הרובוט היה עשויי מחלקי מכוניות ישנות ופחים.
הוא לא ידע לעשות את מה שרוב הרובוטים ידעו, אך בדבר אחד היה
טוב - לשים את המכסה על קופסת הזיתים ולסגור חזק. זה כל מה
שהוא היה צריך לעשות בעצם.

אביגדור היה פועל במפעל לאריזת זיתים. הוא עשה את הרובוט כי
אהב טכנולוגיה. אבל הוא לא התמצא יותר מידי בטכנולוגיה; הוא
היה בונה רובוטים עלוב, אך את עבודתו במפעל הוא עשה נאמנה, וזה
מה שהיה חשוב.

בפעם הראשונה שהביא את הרובוט למפעל היו הפועלים המומים. לא
מיופי הטכנולוגיה, אלא יותר ממראהו הגרוטסקי של היצור מהפח.
חלק מהמתכת ממנה היה עשוי, היה כה חלוד, עד כי למתבונן היה ספק
אם יצליח לבצע את העבודה. אביגדור העמיד את הרובוט על יד פס
הייצור, ולחץ על הכפתור בגבו, כשספק לא קל עדיין היה בליבו.
למרבה הפלא, זזה ידו של היצור מהפח לכיוון פס הייצור. מייד,
הביא אביגדור קופסה ריקה של חמוצים ומכסה. הוא הניח אותם כך
שהרובוט ייקח קודם כל את המכסה, ואז יסגור את הקופסה. וזה עבד!
מאז, הוא המשיך להגיע כל יום עם הרובוט לעבודה.

לדוד, מנהל העבודה, לא היה אכפת שהרובוט עשה את העבודה במקום
הפועל. גם כך, אביגדור עבד כדי לשמן את הרובוט ולהשגיח על
פעולתו התקינה. מידי פעם התעייף הרובוט ותנועותיו השתנו. ואז,
היה אביגדור מכבה את הרובוט, משמן אותו, ומדליק בחזרה. אביגדור
לא דרש תוספת שכר עבור שותפו מהפח, איכות העבודה לא נפגעה, ואף
עלתה, וכולם היו מרוצים.

באחד הבקרים, כמה דקות לפני תחילת המשמרת, עמדו ניסים ואביגדור
בקפיטריה, כלומר בתוך החדרון עם הקומקום, הכוסות, הסוכר, והקפה
השחור. אפילו שם לא היה מקום לשבת, וגם לא חלב. כבכל יום,
אביגדור אכל את הפחזנית שלו בזמן שניסים עישן את הסיגריה של
הבוקר, ממתין לקומקום שירתח. פחזני, הרובוט השמנמן, נשען על
הקיר ליד אביגדור. כשרתח הקומקום, הכין אביגדור קפה לשניהם.
בקפה של ניסים שם חצי כפית סוכר, ובשלו, שלוש וחצי. הוא הכין
קפה גם עבור פחזני, אבל פחזני לא שתה. הוא ידע רק לסגור פחיות
של זיתים, ותו לא.

אביגדור הסתכל על הרובוט שלו וחייך חיוך רחב. אחר, הוא הצמיד
את כוס הקפה לפיו, ולגם לגימה קטנטנה וזהירה. כאב חד פילח את
לסתו, והגיע לו עד לאוזניים ולראש. ניסים קלט את עווית פניו
המיוסרות של אביגדור.
"אתה חייב להפסיק עם המתוק" אמר ניסים.
"כן, גם הרופא אמר."
הם המשיכו לשתות. הרופא באמת אמר לאביגדור להפסיק עם המתוק,
וגם עם הקפה. זה היה לפני כחודשיים, במפגש האחרון שלהם. הרופא
בדק ומצא שהיו לאביגדור שתי שיניים רקובות לחלוטין, וסביבן
דלקת שהחלה להתפשט בחלל הפה. שאר השיניים היו רגישות לקור
וחום. אביגדור שאל לגבי העקירה, במה כרוך העניין. הרופא נקב
בסכום. הם נפרדו לשלום, ומאז לא התראו.

"תגיד," פתח ניסים, "כמה אתה רוצה בשבילו?"
זוג גבותיו של אביגדור התרוממו. הוא עקב במבטו אחר תנועת הראש
הקטנה של ניסים לעבר פחזני, והביט ברובוט בהשתוממות. אביגדור
התפלא שהנושא עלה. לא פעם היה ניסים לוטש בפחזני מבטים, אך
אביגדור לא ייחס זאת אלא למבטים של גיחוך שהיו תוקעים בו גם כל
שאר הפועלים. המחשבה שמישהו ירצה לרכוש לעצמו רובוט כזה, לשלם
כסף, כסף ממשי, עבור פחזני, מחשבה זו לא עלתה במוחו כלל.

אביגדור אהב מאוד את פחזני שלו, אך אהבתו לא הייתה עיוורת;
פחזני היה עשויי מחלקי מכוניות ופחים שונים. גבו היה מכסה של
צפרדע מקומי לאיסוף אשפה, גופו המעוגל היה עשויי מהפח לאיסוף
נייר עיתון וקרטונים, והיה מחוזק ברשת של הפח לאיסוף בקבוקי
פלסטיק. ראשו וידיו היו עשויים מדלת של מיצובישי ישנה, שהותכה
במיוחד לשם כך. את גופו העגלגל מילאו ברגים וגלגלי שיניים. ידו
האחת של פחזני הייתה קצרה מהאחרת, עיניו היו צמד פקקים אדומים
של בקבוקי מים מינרלים, ופרצופו היה מעוות. חיוכו התמידי היה
עשויי קליפת תפוז מצופה בשוקולד ומוצמדת לפניו בדבק מגע. אפו
היה בליטה טבעית שאביגדור לא הצליח ליישר לאחר שהתיך את הדלת
של המיצובישי.

בנוסף לצורתו הגרוטסקית, פחזני לא ידע לעשות שום דבר חוץ
מלסגור פחיות של זיתים. אביגדור באמת ובתמים לא הבין מדוע ירצה
מישהו לרכשו. אך למרות תמיהתו הרבה, הוא סרב:
"עדיין לא שמעת מה אני מוכן להציע" התעקש ניסים.
"ואני גם לא מתכוון לשמוע."

אביגדור בנה את פחזני במשך חודשים מספר. הוא אסף בעצמו את
החלקים; גנב באישון לילה את מכסי הפחים השונים, מצא וסחב בעצמו
את הדלת של המיצובישי ההרוסה, שחנתה בחצר הבית הנטוש ליד גבעת
הביצים (הגבעה ששמה ניתן לה בזכות הילדים של חנה ומירה, שהיו
עומדים כל קיץ בראש הגבעה וזורקים ביצים על העוברים ושבים).
אביגדור בעצמו פרק את שעון הקיר הישן והוציא משם את כל גלגלי
השיניים. הוא בעצמו התיך את כל אלה ביחד והפכם לרובוט אחד,
מסורבל ומכוער, שרק עיניו ושפתו מצופת השוקולד היו נקודות החן
שלו. אלה, והעובדה שיכל לסגור פחיות של זיתים. אביגדור בעצמו
ישב שעות בשירותים, עם הדלת פתוחה, וקופסת הפחזניות לפניו על
הרצפה. הוא בעצמו הגה את שמו של הרובוט, בזמן שישב על האסלה
וליקק את הקצפת מארוחת הצהריים, תוך שהוא בוהה ברובוט. לא, הוא
לא ימכור את פחזני לאחר כל המאמץ הזה. לא עכשיו, ולא משנה
באיזה סכום.

משהבין ניסים כי אביגדור אינו מתכוון להתכופף או אפילו להתפשר
קמעה, חזר לעמדתו ליד פס הייצור. אביגדור אף הוא סחב את פחזני
בחזרה לעמדה, מתח כמה קפיצים, ולחץ על הכפתור.

הפחיות הגיעו בקצב הרגיל, ופחזני גבר על כולן. הוא המשיך לעבוד
בקצב בלתי משתנה, חוץ ממידי פעם, כשידיו החלו לרעוד (אז היה
אביגדור מכבה אותו, משמן את גלגליו וגפיו, ומחזירו לעבודה).
פחזני עבד בקצב של אביגדור, לא מהר יותר. הוא היה זקוק להרבה
הפסקות וכוונונים, אך אביגדור לא התייאש. הוא נהנה לעמוד כל
היום, לשמן ולמתוח מחדש את הרובוט שלו.

לקראת אמצע המשמרת, חזר הכאב ששיתק את פניו, ואביגדור פנה
לניסים, לבקש את הכדור שלו. לניסים תמיד הייתה חפיסת משכחי
כאבים בכיס. רעש המכונה שהפעילה את פס הייצור היה מחריש
אוזניים. מידי יום ביומו, ניסים נזקק לפחות לכדור אחד כדי
להמשיך ולעבוד בתוך ההמולה הזאת. אך באותו יום לא היה לניסים
כדור בשביל אביגדור.
"מצטער," אמר ניסים, "נגמר לי, אני נשבע, באמת שנגמר לי."
אביגדור יכול היה להישבע אף הוא כי ראה את ניסים לוקח כדור
מהחפיסה כמה דקות קודם לכן, אך ניסים אמר שזה היה הכדור
האחרון, ועל כך נשבע בשתי בנותיו.

בערב ישבו פחזני ואביגדור על הספה, וצפו במהדורת החדשות. על
השולחן בסלון הייתה מונחת קערה גדולה, מלאה בסוכריות
ושוקולדים. ליד הקערה הייתה מונחת קופסת פחזניות פתוחה, ובתוכה
פחזנית אחת ושאר פירורים וקצפת. אביגדור לקח את הפחזנית בידיו
ובצע אותה לשני חצאים. הוא תחב את אצבעו, לקח מעט מהקצפת, ומרח
אותה מעל שפתו העשויה קליפת תפוז מצופה בשוקולד של פחזני.
אביגדור חייך למראה הרובוט עם השפם הלבן. הוא תחב את אצבעו
שנית לתוך הפחזנית וליקק את הקצפת. לאחר מכן, קם למטבח, ומחה
את הקצפת מפיו של פחזני בעזרת מטלית.

עם רדת הלילה החלו הכאבים. בשם כל הפחזניות שבעולם, אביגדור
התהפך במיטתו כל הלילה. הכאב היה כפטיש ענקי שנחת על הנקודה
הכי כואבת בפיו, ודפק בקצב פעימות הלב. כמו אבן שנוחתת בבריכת
מים, הכאב הכה גלים, שנשברו אל המזח של פניו וגרונו. הוא חש את
לחייו מתנפחות מהדלקת. לבסוף, ויתר על השינה, התיישב במיטתו,
והדליק את האור. לידו שכב פחזני, מכוסה בשמיכה, וראשו המעוות
נח על הכר, ישן שנת ישרים. אביגדור הביט בפחזני, כשידיו על
לחייו הנפוחות, והחליט החלטה.





ניסים ישב רוב הזמן. הוא הביא איתו כסא מהבית וישב רגל על רגל,
בזמן שפחזני סגר וסגר פחיות זיתים. ניסים מתח את הקפיץ של
פחזני מספר פעמים, עד שזה התחיל לסגור פחיות בקצב מסחרר.
אביגדור הביט בצער בפחזני שלו, ובכעס בניסים.

קרה המקרה, ובדיוק באותו היום, ללא ידיעתו של ניסים, ואולי
בידיעתו, הגיע מנהל העבודה דוד עם נציג מטעם האחראי על תהליכי
ההתייעלות במפעל. הנציג לא היה אלא פקיד ממושקף. הוא הצטייד
בזוג נעלי ספורט חדישות, שנשקף מעורן הלבן והמבריק שנקנו
אתמול. הפקיד הגיע מזוין בפנקס ועיפרון מחודד למשעי. הוא רשם
הערות בפנקסו הקטנטן וכיווץ את עיניו בכל פעם שהביט מעבר
לפנקס, בפועלים. דוד דאג לנפח את מוחו ופנקסו של הפקיד במילים
חסרות פשר או משמעות מעשית.

כשהגיעו לניסים, נפערו עיניו של הפקיד. ידו רשמה בפנקס בקצב
מסחרר, בעוד שניסים נעמד ליד הרובוט, גאה. אביגדור הביט בחשש
במתרחש.
"מה שמך?" שאל הפקיד.
"ניסים. תרשום, תרשום: ניסים תורג'מן" חיוך רחב קרע את פניו של
ניסים לשני חצאים לא שווים. הפקיד רשם.

את הימים הבאים בילה אביגדור בבדידות ואכילת ממתקים. הוא נמנע
עד כמה שיכל מזלילת פחזניות, כי אלה הזכירו לו את פחזני. שיניו
לא כאבו יותר; ניסים העניק לו במתנה, בנוסף לסכום הנקוב
(שהסתכם בעלות טיפול השיניים המיועד של אביגדור), גם זוג
חפיסות של כדורים משכחי כאבים. אביגדור חילק את החפיסות למנות,
כך שיספיקו עד לניתוח. היו לו בדיוק שבועיים ושלושה ימים
להמתין: שבוע עד שרופא השיניים יחזור מחו"ל, ועוד שבוע ושלושה
ימים עד שיגיע תורו שלו, אחרי כל המטופלים שהיו צריכים מיישר
שיניים, או לסתות שלמות מזהב וכסף. נשארו לאביגדור בדיוק חמישה
כדורים ליום, אותם הוא לקח 3 מידי כמה שעות במהלך העבודה, ואת
זוג הכדורים הנותרים שמר ללילה, מתי שהכאב הפך למאיים כמו
מפלצת שבאה לטרוף את הפה והצוואר.

בסוף החודש חולקו לעובדים הדוחות החודשיים. עליית היעדים הייתה
כבר עניין שבשגרה. עם כל רבעון, עלו יעדי התפוקה של המפעל
ומכאן, של העובדים. הפסקות קוצרו, משמרות הוארכו, והכל כדי
לעמוד בדרישות המפעל. השינויים היו מבורכים כמובן; מפעל הזיתים
גדל, והצליח לחדור לשוק הזיתים המשומן. הצלחה כזאת הייתה ברכה
- כשיש עבודה יש עובדים.

אולם הפעם, כשהביטו העובדים במצגת היעדים החדשים, נפערו עיניהם
ופיותיהם לרווחה. אביגדור עמד בפינת החדר, הוא הביט בשקט
לכיוון ניסים, שישב על הכסא ליד מנהל העבודה, כשלידו פחזני -
עומד. בארשת כבוד חגיגית, הציג האחראי על תהליכי ההתייעלות את
המצגת החדשה ואת השינויים במפעל. השינויים היו פרישתו של דוד,
מנהל העבודה, לגמלאות, ומינויו של ניסים לתפקיד במקומו. עוד
פיאר האחראי על תהליכי ההתייעלות, את עבודתו ויוזמתו הברוכה של
ניסים להיעזר ברובוט, כזה שנרכש על חשבונו ומקניינו הפרטי. הוא
הוסיף ואמר כי הוא שמח על התקדמותם של עובדי המפעל לדרגה שבה
הם יכולים לרכוש לעצמם רובוטים וכלי עזר, וכי הסתייעות באמצעים
אלו לשיפור איכות וכמות תפוקתם היומית והחודשית היא מבורכת.

זה לא היה חדש שדוד עוזב. הוא היה כבר בן שבעים ושמונה וכמה
חודשים טובים. זוג רגליו העבשות יכלו אך בקושי לשאת את המשא
הכבד של כרסו העגלגלה ושאר חלק גופו העליון. פיו היה עדיין
בכושר נערי, והוא דיבר הרבה. אבל אביגדור לא שמע אותו. השמועה
שהסתובבה גרסה שהמפעל הוציא את דוד לפנסיה הרבה לפני שדוד
החליט לצאת לפנסיה בעצמו. אביגדור יכל להישבע שרק פיו של דוד
יכל לתפקד עוד לפחות שנים מספר כנפח שכל מקצועי, שידע לשמר את
התדמית החיובית של המפעל והמחלקה היחידה שעבדה בו. פיו של דוד
ידע אפילו להגן על הפועלים, אבל רק כשצריך, ובמידה הנכונה.

קידומו של ניסים, אף הוא, לא היה אירוע מפתיע במיוחד; לניסים
היו זוג בנות, שכל אחת מהן למדה במכללה אחרת. ניסים היה מתגאה
בהשכלתן של שתי בנותיו, אך האמת שהיה שמח לו היו מצליחות
להתקבל לאוניברסיטה, כך לא היה אנוס לעבוד כל כך הרבה שעות כל
יום, כדי לעזור להן לשלם את שכר הלימוד. בכל אופן, מאז שרשם את
זוג בנותיו למכללות, החל ללטוש עיניים לעבר משרת מנהל העבודה,
עד שלבסוף מצא את הדרך המהירה להגיע לשם. אביגדור יכול היה
להיות אפילו שמח בשבילו, אלמלא היה ניסים מחזיק בפחזני ביד כה
קשה.

רוב הנוכחים בחדר שלא היו מן הדרג הניהולי הסתכלו במפת יעדיהם
החדשים בדאגה. רבים מהם היו כבר בגיל פנסיה, ובקושי עמדו
ביעדים הקודמים. ללא ספק, העלאת דרישות זו באה לפנות את
מקומותיהם של הישישים עבור פועלים צעירים יותר, בעלי גוף מוצק
יותר, וייאוש נזיל, שאפשר להם לעבוד כמעט בכל עבודה, ולעמוד
כמעט בכל תנאי, במיוחד תנאי שכר.

אך אביגדור לא דאג לגבי היעדים. דאגתו הייתה לפחזני, ולפחזני
בלבד. הרובוט לא היה בנויי לעבוד כל כך מהר וכל כך הרבה.
אביגדור ידע זאת. אכן, פחזני יוצר עבור מלאכת סגירת פחיות
הזיתים, אך גם לרובוט יש את הגבולות שלו. בעיקר לרובוט שאינו
אלא מעשה ידי אדם.





משהגיע יום הניתוח, זוג רגליו של אביגדור רעדו כל כך, עד כי
חשש שלא יצליחו לשאת אותו עד למרפאת השיניים. אביגדור פחד מאוד
מזריקות - אפילו יותר משפחד מניתוחים. כשהיה ילד היו מזמינים
את זוג הוריו להגיע לבית הספר כדי להחזיקו בכוח בעת שהאחות
הזריקה לו את החיסון.

אביגדור נשכב על כורסת הניתוחים, רוטט מפחד ומיוסר. השיננית
הגישה לו כוס גדולה של מים צוננים, אבל זה לא עזר. הוא נשאר
לשכב שם עוד כרבע שעה לאחר שסיים לגמוע את המים, עד שהגיע
הרופא. כל העת הרגיש כאילו בטנו הייתה בלון גדול, ואם היו
דוקרים אותה, היא הייתה מתפוצצת ומשפריצה מים לכל עבר. המים
הצוננים מזמן הפשירו בתוכו, אבל אביגדור לא נרגע.

משהגיע הרופא וברך אותו לשלומו, חש אביגדור דמעה קטנטנה זולגת
על לחיו הימנית. הרופא, שנהג להתלוצץ עם המטופלים, הבחין בלחיו
הלחה, והחליט לחסוך ממנו הפעם את הבדיחה הסדיסטית על המקדחה
והחור בקיר. במקום הבדיחה, חייך הרופא חיוך רחב, שחשף שני
טורים מסודרים של שיניים צחורות-זהבהבות, הנטויות בחניכיים
בריאים. הסנדלר לא הלך יחף.
"אז איך תרצה את השינים שלך? כסף או זהב? אתה תבחר."
אביגדור מתח את צמד שפתיו לחיוך מאולץ שהשווה לפניו מראה אומלל
עוד יותר. בקול שברירי כשל כנפי פרפר מיובש מסר כי יעדיף זהב.
הרופא ניגש אל הארון והוציא משם זוג שיני זהב ארוזות כל אחת
בשקית אטומה וסטרילית. אביגדור אחז בזוג שיני הזהב בידיו
השבירות. עיניו חלפו במבטן מן החלק העגלגל של השן, לחלק החד,
שאמור היה להינעץ בחניכיים.
"היום אנחנו ניפטר מהשיניים הרקובות, וכשתבריא הדלקת, נחזור
ונשתיל לך את זוג שיני הזהב שלך."
אביגדור נרגע מעט משהבין שאין בכוונתו של הרופא לנעוץ את
הזהבים בתוך חניכיו הדלוקות. הוא הניח לרופא להחזיר את השתלים
למקומם בארון, ונפרד מהזהבים בליבו.
'משוגע מי שילך לרופא שיניים אחרי שעברה הדלקת' חשב.

הרופא הביט באביגדור, שהספיק להרגע מעט, וניגש למגש הכלים. זוג
עיניו של אביגדור נפערו לרווחה בו ברגע. הרופא עמד עם גבו
לאביגדור, והתעסק עם משהו ממגש הכלים שהשמיע צליל מתכתי. הוא
ניגש לארונו, הוציא משם את המחט, פתח את אריזת הניילון, והצמיד
את המחט למזרק.
"לא אשקר לך," פנה לאביגדור, "הזריקה תכאב. יש לך שם דלקת.
החניכיים שלך עברו תקופה ממושכת של הזנחה. החדשות הטובות הן
שהזריקה זה רק כמה שניות, ואחר כך, אני מבטיח, לא תרגיש כלום."

אביגדור לא ממש הצליח למצוא את הנחמה בדבריו. איכשהו, כמה
שניות של כאב ולאחריהן שום תחושה, לא נשמעו לו כל כך טוב.

הרופא התקרב אל אביגדור עם המחט. הוא הצמיד את הראי לפיו
והדליק מנורה שסנוורה לאביגדור את השקדים. אביגדור עצם את
עיניו. גלגלי העין שלו נעו בתזזיתיות מתחת לעפעפיו. המחט
התקרבה לפיו הפעור. הוא חיכה כך, כמה שניות, כנידון למוות
הממתין לתחושה המשחררת של מכת הגרדום האחרונה.

אך התחושה לא הגיעה. אביגדור פקח את עיניו, והיה מופתע לגלות
שהרופא בהה במקום בפיו, דווקא במכנסיו. הוא השפיל את מבטו
והבחין אף הוא בכתם הכהה שנוצר סביב מפשעתו. המים הארורים.
הרופא פסע פסיעה אחורנית. אביגדור לא ידע אם פניו של הרופא
הביעו דאגה, מבוכה, או גיחוך - שכן פניו שלו היו מופנות לרצפה
כל העת, כמו חץ המכוון למטרה. הוא הצליח להרים את עצמו
מהכורסא, לדרוך על הרצפה, ולצאת מהחדר מבלי להביט בדבר פרט
לבלטות.

השיננית התבוננה בו יוצא, כולה פליאה. היא הראתה עם ידה לכיוון
שירותי הגברים.

בשירותי הגברים, אביגדור השתין את כל המים הנותרים, אלו שלא
הצליחו להרגיע אותו, בחזרה החוצה. הוא נטל את ידיו וניסה לנגב
את המכנסיים בעזרת מגבות הידיים החד פעמיות. ידיו התייבשו, אך
לא הכתם. הוא הוציא את חולצתו ממכנסיו ומתח אותה למטה, אך
החולצה לא הצליחה אלא לכסות את בטנו, וגם אותה - בקושי.
אביגדור התפלל לתיק. מעולם לא נשא תיק. בכלל לא היה לו תיק. את
כל צרכו - תעודת זהות, תמונה שלו ושל פחזני, כרטיסיית אוטובוס,
כרטיס עובד, וכמה מטבעות, או במקרה הטוב, שטרות קטנים של
מזומנים, את כל אלה הוא נשא בארנקו; ארנק פלסטיק דמויי עור
שקנה בתחנה המרכזית הישנה, לפני שנים מספר. גם אילו הוציא את
הארנק מהכיס והניחו לפניו, היה הארנק מכסה אך בקושי את החלק
החיוני של מפשעתו, אך לא את כל הכתם הענקי. לו כל צרתו הייתה
ריצ'רץ' שלא נסגר, יכול היה להשתמש בטריק הזה. אך למקרה של כתם
גדול, רחב וכהה בחלק הקדמי של מכנסיו, כזה שהגיע עד לירכיים -
במקרה כזה לא יכל הארנק להועיל.

אביגדור שקל את האפשרות של לחכות עד שהכתם יתייבש, אך הוא לא
רצה להסב את תשומת ליבם של עובדי המרפאה להיעלמותו. אכן, הדבר
האחרון שרצה היה לפגוש את הרופא בשירותים. לכן החליט לצאת משם.
הוא הישיר מבטו, לקח נשימה עמוקה, ופתח את דלת השירותים. מולו
ניצב הרופא. עווית פנים של דאגה קישטה את פניו המחויכים.
אביגדור הסית את מבטו מעיני הרופא, ויצא מן המרפאה.

עיניהם של העוברים ושבים ברחוב סקרו אותו במבוכה. חלקם כלל לא
הבחינו בכתם הענקי שהתנוסס על הפרונט שלו. אך היו רבים
שהבחינו, ואלו, לטשו מבטים, התלחששו, ואף זרקו ביטויים
משפילים. למזלו, נהג האוטובוס לא הבחין כלל בכתם הכהה במכנסיו.
הוא היה עסוק מידיי בלקחת את הכרטיסיה, לנקב, ולהחזיר, בסדרת
תנועות שהזכירה לאביגדור במקצת את סדרת תנועותיו האוטומטיות של
פחזני.

האוטובוס היה כמעט מלא, ובכל זאת הצליח אביגדור למצוא מקום
לשבת. הוא ישב כשידיו מונחות על גופו, ואצבעות ידיו שלובות,
מקיפות את הכתם הכהה. במושב לידו ישב גבר כבן שמונים, שאחז
בשתי ידיו בעגלת הקניות הריקה. הוא הידק את אחיזתו כשאביגדור
התיישב לידו, מבלי להביט בפניו או במכנסיו. מולם ישבו זוג
ישישות שהתלחשו בפולנית והגניבו מבטים לעבר האזור אותו השתדלו
כל כך לכסות ידיו של אביגדור.

בתחנה הבאה עלו כמה חיילים שעזרו לגברת לבנת שער לשאת את עגלת
הקניות המלאה שלה. גובהה של האישה הגיע בערך למתניים שלהם. היא
התקדמה אל תוך האוטובוס, תוך שהיא מביטה סביב בעיניה המכווצות.
היא נעצרה ליד אביגדור וחיכתה. אביגדור הסתכל על ידיו והעמיד
פני חולם, כאילו לא שם לב לגברת המבוגרת שנעמדה לידו. זוג
הישישות הסבו את תשומת ליבו על ידי כך שנפנפו בידיהן מול פניו
ואז הצביעו על הגברת עם העגלה. אביגדור הסתכל סביב, סורק את
הזקן שלידו ואת שתי הישישות שמולו. לא הייתה ברירה.

הוא קם. זוג ידיו לא משו ממכנסיו. כמעט ונפל על הזקנה
כשהאוטובוס לקח את הסיבוב ימינה, לכיוון הרחוב שלו. אביגדור
נאחז במוט המיועד לכך ביד אחת, מנסה בכל כוחו להחזיק את עצמו
ניצב. סביבו עמדו חבורה של חיילים, והחזיקו אף הם במוט.
כתפותיהם נגעו בכתפיו, והם נעו ביחד, כגוש אדם בסיבוב. הגברת
הזקנה עם העיניים המכווצות נטעה באביגדור מבטי תוכחה, כאילו
טרם סלחה לו על ניסיונו השפל להישאר ישוב במושבו כשרק הגיעה.
נדמה היה, כי דווקא היא, עם עיניה המכווצות, הבחינה טוב מכולם
בכתם שכיסה את החלק הקדמי של מכנסיו.

דווקא כשהגיע הביתה החל הכתם להתייבש. אביגדור הסיר את בגדיו,
זרק לגיגית עם שאר הכביסה המלוכלכת, ונכנס לאמבט. הוא שפשף
וסיבן את ירכיו בקדחתנות, מסיר את הצחנה שדבקה בהם. אחר, רחץ
את מכנסיו ואת ידיו. משסיים, נתקף רעב ופנה לארון המטבח. הוא
הוציא משם קופסת עוגיות בטעם חמאה, והתיישב לשולחן. הוא חיסל
את העוגיות אחת אחת, שתיים שתיים, עד שקופסת הפח התרוקנה כמעט
לגמרי; פרט לכמה פירורי עוגיות וגרגרי סוכר.

אז הגיע הכאב. לחייו של אביגדור החלו להתנפח. הוא חיפש בחדרו,
בסלון, במקרר, בחדר האמבט ולא מצא. לבסוף נזכר שבדיוק היום,
לפני כחמש שעות, בלע את הכדור האחרון מהחפיסה השנייה שקיבל
במתנה מניסים.

אביגדור התלבש ורץ לבית המרקחת הקרוב. בחלק מהכסף שקיבל מניסים
קנה לעצמו שלוש חפיסות של משכחי כאבים חזקים במיוחד. הרוקח בחן
אותו במבטים מודאגים. אביגדור הצביע על שתי לחייו המנופחות,
והסביר:
"כאבי שיניים."
הרוקח הבין מייד, וסיפק לו את שלושת החפיסות, לא לפני שהדגיש
כי אין לקחת יותר מארבעה כדורים ליום. אביגדור הנהן וחטף את
החפיסות מידיו של הרוקח. הוא פתח אחת מהן ובלע מייד זוג כדורים
לבנים. הרוקח מיהר להגיש לו כוס מים. אביגדור שתה לגימה קטנה
בודדה, נזהר שלא להרוות את צמאונו לאחר מאורעות הבוקר.

כשיצא מבית המרקחת, נעצר ליד הקונדיטוריה הסמוכה, והביט בערגה
במגש הפחזניות, כשהוא עדיין חש את הדופק בלחייו הנפוחות.

פחזני.





צלצול הטלפון תפס את אביגדור צופה במהדורת החדשות בפה מלא
קצפת. הוא הניח את חצי הפחזנית האכולה על השולחן בסלון והרים
את השפופרת. בצד השני היה ניסים, ששאל אותו איך היה הניתוח.
ניסים שם לב לקולו המשונה של אביגדור, ושאל לשלומו. אביגדור
שיקר וייחס את הקול לכאבים והנפיחות שאחרי הניתוח, ולא לפיו
שהיה מלא בתכולתה של הפחזנית.
"אז היה שווה, מה?" שאל ניסים.
"לא יודע. בינתיים עדיין כואב" היה זה המשפט האמיתי הראשון
שאביגדור העז להוציא מפיו בשיחתם.
"זה יעבור, אל תדאג. אתה עוד תברך אותי שקניתי ממך את ה-"
"פחזני"
"פחזני" חזר ניסים. נימת גיחוך הייתה בקולו.

למחרת היום, כאשר חזר אביגדור למפעל, היה נדמה לו כי המקום
השתנה לחלוטין. לכאורה, הייתה זו תחושה נורמאלית של מי שנעדר
יום מעבודתו. הכל נראה חדש ישן, שונה במקצת. כמו בית שעזבוהו
דייריו לחופשה קטנה, וכשחזרו, נראה היה שונה במקצת, כאשר לאמתו
של דבר, רק האבק שנוסף על הרהיטים השתנה. אך לא הפעם; אביגדור
נכנס את פתח המפעל, שתה את הקפה בלגימות זהירות וזעירות, אכל
את הפחזנית של הבוקר, ופנה למקומו, ליד פס הייצור.

ניסים נעמד במקומו, על שרפרף גבוה משל שאר הפועלים, ולחץ על
הכפתור שהפעיל את פס הייצור. בפתח פס הייצור, עמדו כרגיל שורת
הפועלים האחראים על מזיגת הזיתים לפחיות. אך הפעם, במקום
פחזני, עמד רובוט חדיש ומבריק. זוג ידיו היו עשויות למשעי,
והמרווח בין צבתותיו היה ניתן לכוונון. הוא עמד על זוג רגלים,
שניכר היה בהן שהיו בנויות לעמידה ממושכת. בטנו הייתה גוש מתכת
מרובע, ולא היה לו ראש. הרובוט החל לסגור את פחיות הזיתים בקצב
מסחרר, והפועלים שאחריו הגירו אגלי זיעה מפניהם שהאדימו ממאמץ,
בניסיון לעמוד בקצב.

אביגדור צפה במחזה; עיניו היו מכווצות מכעס, בעוד פיו היה פעור
לרווחה. ידיו ניצבו קפואות לצידי גופו. הוא בהה ברובוט החדש,
מחוסר הראש, ובניסים. הפחיות עברו על פניו, בפס הייצור,
והמשיכו הלאה, פתוחות כשהגיעו. ניסים, שהיה נבוך, קרא לפועל
אחר לתפוס את מקומו של אביגדור ולקח אותו לשיחה.

זוג עיניו של אביגדור תקעו שני פגיונות בפניו של ניסים כשהם
הגיעו לקפיטריה.
"אתה מתנהג כמו ילד קטן" אמר ניסים. אך אביגדור המשיך לבהות בו
בכעס.
"איפה הוא?"
"אתה לא יכול להמשיך להתנהג ככה. החדשים מסתכלים עליך..."
"איפה הוא?!" אביגדור הרים את קולו.
"הוא נשבר" ענה ניסים, "גם ככה הוא לא היה מחזיק מעמד הרבה.
אני עשיתי לך טובה שקניתי אותו ממך, תאמין לי, טובה עשיתי
לך."
"איפה הוא?!"
"נשבר, אמרתי לך. גם ככה הוא לא יכל להמשיך. הם מוסיפים עכשיו
קו של טונה משומרת. שנינו יודעים שהוא לא יכל לסגור טונה
משומרת."
"איפה שמת אותו?"
ניסים משך בכתפיו. היה לו קצת קשה לענות לאביגדור על זה.
"בזבל" פלט לבסוף.
"בזבל?! איפה בזבל?"
"בזבל. ליד הבית שלי. איפה שזורקים זבל."
אביגדור נתן בחברו לשעבר מבט קשה אחרון לפני שיצא מהמפעל.
ניסים הסתובב והביט בו הולך. הוא לא הלך אחריו ולא קרא לו
בשמו.

הבית של ניסים היה במרחק הליכה מהמפעל. זאת אומרת, במרחק שעה
הליכה מהמפעל. אך לאביגדור לא היה אכפת. הוא הלך את המרחק
בצעדים מהירים. לא הייתה לו סבלנות אפילו להמתין לאוטובוס. חדר
הזבל בבניין בו גר ניסים היה ריק לגמרי. פרט לג'וקים, זבובים,
מטאטא, מגב, וסירחון, לא היה שום דבר במקום. בסמוך לבניין היה
מגרש גרוטאות, אך גם שם לא היה שום פחזני. נותרה רק אפשרות
אחת.

"מה, במזבלה?" שאל נהג המונית. אביגדור הנהן.
"מה יש לך לחפש במזבלה?"
"אני משלם, נכון?"
"אני מקווה"
"אני משלם. ואתה - תחכה לי כאן עד שאני חוזר."
אביגדור פתח את דלת המונית.
"רגע!" צעק אחריו הנהג, בחוסר ביטחון מופגן. "קודם אתה משלם לי
על הדרך עד לפה"
"כשנגיע בחזרה אני משלם" הפטיר אביגדור והלך לכיוון ערימת הזבל
הגדולה. נהג המונית נשאר לחכות בסבלנות שיחזור.

ערימת הזבל הייתה גדולה מששער. אביגדור סקר את הגבעה מלמטה עד
למעלה, ומסביב. הסירחון שרף את נחיריו. עד כמה שפחזני נראה גדל
מימדים ומסורבל יחסית לעצמים אחרים בסביבתו הטבעית, בערימת
הזבל הענקית הזו, למצוא את רובוט מסורבל מפח לא הייתה משימה
פשוטה יותר מלחפש מחט בערימה של...

אביגדור הפשיל את שרווליו והחל במלאכה. הוא דרך על ערימות של
פירות רקובים, חיתולים מלוכלכים, בגדים משומשים, ושאר אריזות
ריקות. הוא חפר באשפה בידיו החשופות, עוצר מידי פעם את נשימתו,
ללא הועיל. להקת זבובים חגה סביב ראשו, וזמזמה שיר עתיק יומין
- שירם של הזבובים המבשרים על בוא הזבל. אביגדור חפר בכל פעם
שנדמה היה לו שהוא רואה פיסת מתכת אפורה. לפעמים היה זה חלק
מתכתי בלתי מזוהה, לפעמים סתם אריזה אפורה, או לפעמים שום דבר
בכלל.

אביגדור נבר בזבל וטיפס מעלה. הוא האמין שרוקנו את האשפה לא
מזמן, ולכן פחזני צריך היה להימצא במרומי הערימה. אביגדור נבר
בזבל שעה ארוכה. הוא חש את הזבל מגיע לברכיו, למתניו, עד שלפתע
- נפל אל תוך בור של זבל. ערימת אשפה נחתה על ראשו. משהו קשיח
הכה בו בחזקה. אביגדור לא יכל לנשום. הוא הרגיש את ערימת הזבל
סוגרת עליו. גופו היה פצוע וחבול. הצחנה מלאה את נחיריו, והוא
חש שהוא עומד להיחנק.

בכוחות אדירים של אדם בהתקף חרדה, חפר אביגדור את דרכו החוצה.
הוא טיפס ועלה, שוחה בתוך הזבל, מסלק ומפנה את האשפה מדרכו, עד
שלבסוף ראה את האור. לצערו, לא יכל אביגדור לנשום לרווחה,
כיוון שהסירחון חנק אותו. הוא הסתובב לאחור, וסרק את ערימת
הזבל; בין השאריות של המאכלים הרקובים, בצבצה רגל מתחתית
אפרפרה. אביגדור משה את היצור המתכתי מערימת הזבל, ויחדיו הם
התגלגלו במורד הגבעה.

פחזני, כמו אביגדור, היה מכוסה אשפה. ליבו היה פעור ומפורק.
תחתיו היו גלגלי השיניים השבורים. כמה ברגים נפלו ורשרשו בעת
שאביגדור ייצב אותו על הקרקע. ידו האחת הייתה קטועה, והשנייה,
כמעט וניתקה ממקומה. פרצופו המעוות היה מעוך בחציו, וקליפת
התפוז המצופה שוקולד שהרכיבה את חיוכו הייתה שסועה, חציה נפל.
אביגדור חייך והעביר ידו על שפתו השסועה של פחזני.

"בחיי שהוא משוגע!" שמע קול מאחוריו. "אני לא לוקח אותך ככה!
אין סיכוי. אתה מביא לי את הכסף ואני נוסע מפה. אין מצב בחיים
שאני לוקח אותך ככה! משוגע!"
אביגדור הרגיע את נהג המונית בהבטחה לשלם גם עבור נקיון
המונית, הסעת נוסע נוסף, והוצאות מיוחדות, והם יצאו לדרך. עם
כל קילומטר שבו נאלץ נהג המונית לנשום מהפה, גדל מחיר ההוצאות
הנוספות, וכל כמובן, שולם מכספו של ניסים, כספו של הניתוח.





אביגדור מילא אמבט מים חמים ושפך לתוכו אבקת סבון שהפכה לקצף.
הוא פשט את בגדיו, הפעם זרקם ישר לזבל, ונכנס לאמבט ביחד עם
פחזני. אביגדור סיבן את עצמו ואת פחזני טוב טוב. הוא שפך מעט
אקונומיקה לתוך האמבט והתקרצף בנוזלים. פעמיים רוקן את האמבט
ומילא אותו בחזרה, עד ששניהם הריחו מסבון ומסבון בלבד. אז יצא
אביגדור מהאמבט, התעטף במגבת, משה את פחזני מהמים וניגב גם
אותו.

הם פנו לחדר העבודה. אביגדור הסיר את המתכת שכסתה את ליבו של
פחזני והחל במלאכה. את הזמן עד לשעות הקטנות של הלילה בילה
בהחלפת ברגים, שימון וחיזוק גלגלי שיניים, והתכת הידיים בחזרה
למקומן. הוא נעזר כבשש כוסות קפה וכבחמש עשרה פחזניות, עד
שהצליח לגרום לפחזני לעמוד ביציבות על רגליו ולהניע את ידו
השמאלית. לא פחות משלושה זוגות של כדורים משכחי כאבים עזרו לו
לעבור את ליל השימורים הזה בשלום. השעה הייתה חמש לפנות בוקר
כשאביגדור החליט שהוא מוותר סוף סוף על הניסיון לגרום לפחזני
לסגור פחיות זיתים שוב, והתיך בחזרה את מכסה המתכת שכיסה את
ליבו. את החור במכסה סתם בעזרת שאריות פלדה מהמיצובישי. את
העיניים המעוכות החליף בצמד סוכריות כחולות, ואילו את השפה
השסועה מרט לגמרי והדביק במקומה צמד נחשי גומי אדמדמים. את
החלק המעוך של הראש הוא מילא בעזרת עיסת מיצובישי מותכת, אך לא
הצליח לתקנו לחלוטין. אביגדור כרך סרט סביב ראשו של פחזני,
היכן שהפגמים היו מחרידים ביותר למראה.

את דרכו לעבודה בבוקר המחרת עשה כשהוא מדדה על זוג רגליו
הכואבות, ודוחף את הרובוט שלו בעדינות. עוברים ושבים חלפו על
פניו, תוך שהם תוקעים בו מבטים משתאים.
"הנה איש, דוחף רובוט, והרובוט בכלל לא יכול ללכת"
"הוא נראה כמו איש שלג, רק ממתכת"

אחד הילדים שעברו ברחוב בדרכם לבית הספר נעצר מול אביגדור
והרובוט, שלף את הנייד מכיס ילקוטו וצילם את המחזה. אביגדור
נעמד וחייך אל הילד. הילד חזר והקיש מספר פעמים על מקשים שונים
בפלאפון, אחר סובב את המסך הצבעוני של המכשיר כלפי פניו של
אביגדור. אביגדור התכופף, בהה במסך וחייך למראהו שלו ושל פרי
יצירתו מחייכים בתוך המסך של המכשיר הסלולרי הקטן.
"אתה רוצה שאני אשלח גם לך? מה האי מייל שלך?" שאל הילד.
"אי מייל?" שאל אביגדור בהיסוס.
אז קרבה אימו של הילד, טפחה בידה על ראשו, חייכה חיוך מתנצל
לעבר אביגדור, תקעה בפחזני מבט משונה, וסחבה את בנה הרחק מן
המקום.

משנכנס אביגדור לעבודה, באיחור מה, בהו בו הפועלים וגיחכו
למראה פחזני שעמד לצידו, סרט לראשו, עיניו סוכריות, ופיו - זוג
נחשי גומי צמודים, מחייכים. ניסים תלה מבט חצי מופתע ושלושת
רבעי לא מופתע ביצור שלפניו, ניגש אליו, וזה - מחה בתנועת יד
את דבריו וניגש לעבוד.
"רק כיסא אני מבקש ממך" אמר אביגדור.
"מה שתגיד, מה שתגיד" אמר ניסים, והגיש לו את כיסאו שלו.
אביגדור נטל את הכיסא, הזיזו מפס הייצור, והושיב את פחזני.
אחר, תפס את מקומו ליד פס הייצור, ושילח את ניסים לדרכו.

"הפועל עובד והרובוט נח" נשמע קול, ולאחריו מגיפת צחקוקים שלא
נרגעו אלא לאחר מספר דקות. כל העת, ניסים הבית באביגדור בדאגה;
עיניו של אביגדור היו זוג עיגולים כהים. ידיו רעדו מעט בעת
שעבד. הקצב שלו מעולם לא היה מהיר מידיי, אך היום הוא היה
איטי, איטי מאוד. לא רק שהיה איטי, אפילו את הפחיות שהספיק
לסגור, לא סגר היטב. לרגעים, נדמה היה כאילו ראשו עמד לצנוח אל
תוך צנצנת הזיתים. ניסים התקרב אליו ולחש מספר דברים באזנו.
אביגדור משך בכתפיו בביטול.
ניסים הזהיר את אביגדור שהיום יש ביקורת, ואף הציע לשחרר אותו
לביתו:
"אל תדאג," אמר ניסים, "אתמול זה שטויות. כבר שכחתי מזה. אבל
היום, היום יש ביקורת..."

הם לא סיימו להתווכח, וכבר הגיח הפקיד מטעם האחראי על תהליכי
ההתייעלות. ניסים פקד על אביגדור לצאת להפסקה, אך מסיבה שלא
הייתה נהירה אפילו לו עצמו, התעקש אביגדור להישאר ליד פס
הייצור. הפקיד רשם מספר דברים בפנקסו. זיעה קרה הציפה את
הקמטים במצחו של ניסים. אך אביגדור נשאר בשלו.

עוד באותו הערב, כשישב עם פחזני על הספה וצפה במהדורת החדשות
בפה מלא קצף פחזניות, קיבל אביגדור טלפון מניסים. הוא הרים את
השפופרת, האזין מעט, הנהן מספר פעמים, וכשהסתיים הקול בצד
השני, הניח את השפופרת על קנה בחזרה. אחר, חזרו הוא ופחזני
לאכול פחזניות, לצפות בחדשות, ולהחליד ביחד.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
תמיד כשאני בא
לכתוב סלוגן,
האינטרנט מתנתק
לי. זה ממש מעצ


תרומה לבמה




בבמה מאז 1/6/07 19:49
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שיר-לי יונגבלוד

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה