המסורת עתיקה, כנראה מהמאה העשירית.
אישה יפנית ענייה שלא יכלה לגדל את תינוקה הייתה עומדת במי הנהר הקרים עד
שהיתה מקבלת התכווצויות והייתה מפילה את ולדה, מכאן גם השם ילדי המים.
הנשים חדורות רגשי האשמה, שלא העזו לספר על כך לאיש, פחדו שרוחו הוולד המת
תמשיך לרדוף אחריהן ולכן היו מפסלות את דמותו, מציבות אותו עמוק בארון, מעלות
לו מנחה, אוכל, בשמים ויש שהיו מלבישות אותו בגדים.
בהמשך הריחו הכוהנים כסף וכך נולדו גני הילדים האבודים המפוזרים ברחבי יפן.
ביום שביקרנו בגן הזה ראינו זוג (לשם שינוי) המעלים מנחה ומתפללים ביחד עם
הכהנים לעילוי נשמתו של רך שלא זכה לראות אור יום.
והגן, כצפוי, עטור פרחים, עצים, ציפורים ונוף מרהיב.
גן המיזו-קו של מקדש הג'יזו רו בקמקורה.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.