"מוזר, אה?" התחיל דורון את הטקס היומי שלו מול דבי, עורכת דין
במשרד אחר באותו הבניין שבו הוא עבד. "אני יכול לדבר עברית כמה
שאני רוצה, מבלי שתביני מילה. את אף פעם לא תדעי כמה יפה את
נראית, לדעתי, זאת אומרת, גם שהפלורסנט המזעזע הזה חובט בנו".

דורון, אדם שמעולם לא סבל מעודף ביטחון עצמי, נהג להכריז על
אהבתו לדבי מדי יום, בפניה ממש. לא הפריעה לו העובדה שדבי לא
הבינה מילה מהמניפסט המוקסם שלו, מידי בוקר במעלית באחד
הבניינים היותר אפורים במנהטן. להיפך, למה להסתכן? כבר המון
המון זמן לא יכול היה לדבר כל כך בחופשיות עם בחורה כל כך יפה,
כמו שהוא מדבר עם דבי. ואולי בגלל זה הוא פשוט מצא עצמו מוקסם
יותר ויותר מהחיוך הנבוך שלה, הכל כך לא ניו יורקי שלה, כשהוא
מתחיל לפטפט בשפה הגרונית והמוזרה שלו.

"אתה באמת מוזר, אתה יודע את זה?" הייתה דבי אומרת לו די פעם,
לאחר שהיה מסיים את קובץ המחמאות היומי, כולן בשפת הקודש. "מה
אתה אומר לי שם? ומה הטעם, אם אני לא מבינה?"

"לא משהו חשוב" נהג דורון להפטיר כלאחר יד. ובכלל, נדמה היה
שהאנגלית שלו מבטאת אדם הרבה פחות רך מאשר מה שהעברית מאפשרת
לראות בו. אנגלית נעשתה לשפה בה הוא חושב, והוא חושב באופן
שמאוד מתאים לאי הסואן אליו עקר לפני 3 שנים. ועברית? עברית
נשארה השפה בה הוא חולם. ומרגיש. קצת מרגיש.

ולפעמים, לפעמים הוא מרגיש כמו אותו הילד בן 23 שהיה ממהר
במסדרונות האוניברסיטה בכדי לחטוף את ענבל, סטודנטית לבלשנות
ולתולדות השפה העברית מהשיעור, כדי להספיק לראות את השמש שוקעת
על העיר העתיקה ומלטפת את כיפת הזהב.

בינתיים, הזיכרון העמום של ענבל, מחבקת חזק חזק מישהו אחר,
שהוא בעליל לא דורון, מתאדה מול המבט הזהוב-ערמוני שיש לדבי
כשהיא מחייכת במעלית. משהו במבט הזה כל כך מוכר, דורון חושב
לעצמו, תוך שהוא שוכח ללחוץ על הכפתור ל23.  

"אני פשוט אוהב אותך."

את המשפט האחרון הוא אמר בקול. בעברית, כמובן, אבל בקול. זה
היה קצת לא זהיר, מהרהר דורון לעצמו, יש פה מלא ישראלים
במשרדים, גם במשרד שלו וגם במשרד של דבי. בניגוד לטקסטים
המייגעים הרגילים זה משפט קצר, כמעט בינ"ל ודבי יכולה לברר
אותו.

דורון לא דיבר מילה עברית מאז שהגיע לתחומי התפוח הגדול.
כלומר, אף מילה למעט במעלית. שם זה משום מה היה בסדר. החרם
המתמשך על שפת אימו החל בטיסה לJFK. כאשר הטייס החל לברך את
הנוסעים העולים למטוס בעברית ובאנגלית, החל דורון לשקוע
בזיכרון האחרון שלו מענבל. הזיכרון עוד פעם בו כנשיכת נחש, או
כוויה כזו מעגבניות ששכחת שמת בטוסט.

הוא התרפק בפעם האחרונה על הזיכרונות שלו של ענבל, שקועים
בספרים ואבק בחנויות יד שנייה במרכז העיר, מחדדים חידודי לשון
ומדקלמים ביאליק, רחל, או אפילו קצת אהוד מנור, בצורה מעצבנת
במיוחד, מול מלצרית מבולבלת שרק ניסתה לקחת מהם את ההזמנה.
כשירדו מהמטוס דורון יכול היה לשמוע רק את ברכת הטייס בגרסה
האנגלית.

"קומה 42," הקול הרך של דבי קטע את חוט מחשבותיו. לדורון היה
קשה לדבר עם דבי. החום בקול שלה עמד, ממש בסרעפת של דורון,
בסתירה גמורה לשפה שיצאה מהפה שלה. דורון לוחץ בחוסר חשק על
כפתור המעלית.

דבי לא הייתה אמריקאית טיפוסית, עד כמה שיש דבר כזה, "אמריקאית
טיפוסית". דורון מעולם לא שאל אותה למוצאה, אבל הוא תמיד מצא
את זה מרתק שהיופי הפנימי שמוקרן בעיניה ללא הפסקה היה לא שייך
למקום. אולי הגיעה מהמיד ווסט? אולי מאיזה נברסקה? לא ברור.
ללהסתכל בעיניים של דבי היה כמו להסתכל מבעד לזגוגיות הקמפוס
בהר הצופים בשעה חמש אחר הצהריים .

לדבי, כך הוא היה מסביר לעצמו, גם הייתה היכולת להבין אותו
מעבר למילים. לפעמים, כשדורון היה קצת מגזים בתיאורים על איך
החיוך שלך משפיע לו על הדופק, הייתה דבי מסמיקה כאילו הבינה את
שפתו של אלתרמן, שגם אותו גייס דורון מידי פעם, במעלית.


ובכלל, היה דורון משעשע עצמו בהגיגים, מוזר איך לפעמים בני אדם
מצליחים לתקשר מעבר לשפת המילון. פעם, בין הקומות 14 ל15, קומה
וחצי אחרי שמייקל, איש  IT אבל IT חתיך כזה, יצא מהמעלית, שאל
דורון את דבי בדאגה (ובשפת התנ"ך המקורית, כמובן) "אז את
מאוהבת בו, אה?" דבי, למרבה הפליאה, השיבה בנענוע ראש מרגיע,
או לפחות שהיה מרגיע, אם דורון היה רק יכול לדמיין שזו תשובה
לשאלה שלו.

ואז זה קרה. 21 שניות אחרי יציאתו את המעלית, מחזיק את נשימתו
האחרונה שעדיין נושאת את ריח הבושם של דבי, ו-3 שנים לאחר
שהפקיד את ליבו, ללא פתק החלפה, לצחוק שלה, שליווה אותו לראיון
העבודה, דבי יצאה אחריו ופנתה אליו פתאום.

"בוא אלי הערב לדירה," דבי פתחה במתקפה משום מקום, "אני אבשל
לנו משהו," היא המשיכה, "נעשה מזה ערב..." היא סוגרת את המערכה
מהאגף. דורון לא הבין מה קורה והאם יש דבר כזה התקף לב חיובי.
דבי, שהגיבה בביישנות למילים שהיא אפילו לא הכירה, פנתה אליו
בישירות עניינית שלא אפיינה אף אחת מכל הבחורות האמריקאיות
שהקיפו את דורון כל יום במשרד, בסאבוואי, בחדר כושר.

ככה, סתם, באמצע יום לא חשוב במיוחד, כאילו הם ביחד כבר שנים,
דבי מזכירה לו לבוא אליה. "מזכירה", כי אין מילה אחרת בשפה
העברית לכך. היא פשוט המשיכה מהמקום שבו דורון נמצא.

למותר לציין, שחיוך מעצבן במיוחד נאחז בשתי אוזניו של דורון.
החיוך הזה נשאר חמוד ומגוחך גם כאשר דורון נכנס למשרד של
איילת, עוה"ד הישראלית השנייה במחלקה המשפטית של החברה. זו
שחלקה איתו את המטוס ההוא, לפני 3 שנים. "מה נפל עליך?"

"סתם, יש לי פגישה הערב עם דבי..." אמר דורון, ובפעם הראשונה
דיבר עברית בצד הזה של האטלנטי, שלא במעלית, עם מושא פעימותיו.
"וואללה..." חייכה לעומתו איילת, ששמחה לשבור את הצו המוזר
שהטיל דורון על שימוש בשפתנו בין ד' אמותיו של המשרד. " אז אתה
יכול להחזיר לה את הספר ששאלתי ממנה..."

"אין בעיה," התחיל דורון לפזם לעצמו, אני אתן לה או..." דורון
נאלם לחלוטין, מביט תוהה בספר שאיילת שלפה מהמגירה.

"מישהו לרוץ איתו"

בשפת המקור.

"את בטוחה שזה הספר של דבי?" דורון שואל מבלי להסיר את מבטו
מהספר האהוב על ענבל." למה שהיא תחזיק ספר בעברית?"
"מה זאת אומרת? יש לה ספריה שלמה בבית שהיא הביאה מישראל.."

"מה הקשר של דבי לישראל?!"

"דבורה אחי-מאיר" הטעימה איילת את העברית בפיה בחיוך כל כך,
אבל כל כך, ישראלי, "גדלה בשכונת מוסררה בירושלים, שירתה
כקצינת חינוך בצבא, ובאה לעבוד כאן ממש יומיים לפנינו. מוזר,
אה?"