מחשבות על מוות פתאומי שתוקף אותך
מזלג נתקע בגרון
מפריע לי לנשום
אולי אני רק אפול מכאן
מעניין עד מתי ישאר ממני על המדרכה

עכשיו יש מטבע ביד
וחסר קצת שכל
שניהם במילא עשו לי רק רע.


ההתעפצות הזאת, היא משהו
מנקה את השמיים בעצמה
והרגל שוב דוקרת
אולי כבר צריך להחליף תנוחה

עוד סיגריה נשארת, בוערת,
וסיפורי מעשיות עוברים לידי יד ביד

לא שכחתי מי אני
לא שכחתי בכלל
אך אוותר על התענוג
להיזכר

עד מתי?

תמיד אותה שאלה,
ותשובות מנקרות בראשי
מזיע בין התחמקות מנוכרת
לתהייה מבוקרת.

הידיים הקרות מתלפפות סביב צווארי
נחנקתי
זאת הייתה לטיפה?
תחזיק חזק
יש עוד לבאות

עם עוד לטיפות,
כבר עדיף לדמם



מה זה קטין,
אם ברחוב כולם זהים?
מה זו הגנה,
אם אלימות זה כבר תואר אצולה?


אין גבולות
כבר נפרצו מזמן

ועל הגדר עולים עוד שני חבר'ה מהגן

הפרצה ששם, אתה רואה?
נכנסנו בה בקיץ שעבר.

היום אנחנו גדולים מדי.

בכל מקרה לא היה מה לעשות שם.

ליד מגדל המים, גוף נגע בגוף
אתה שמרת, עשית עוד סיבוב
ליד המדורה, העיניים נצצו כלהבות

אש שורפת, יקירי
אתה שכחת כבר לשאול

חמור אחד עבר שם
הסתכל עלינו מוזר

כמעט הזמנת אותו לשאכטה, אתה זוכר?

היה לי קר.
ועכשיו, שנה עברה
ושוב קר לי
הרעד הזה...

כוס עאמק.

מתוך זלזול ב'פרועים'
בילדים שמתחילים מסקרנות
מתוך קנאה באנשים
שהעתיד שלהם ארוך כמו הגלות

אין יותר שאלות.

אבל...

מה איתי?
מה איתך?

כבר שכחת את טעם החיים?

או שזה המוות מדבר מגרונך?