לפעמים החיים נראים לך כמשחק אכזרי של אלוהים. לפעמים הוא אוהב
להתעלל בך, לפעמים הוא מצ'פר אותך. אתה אף פעם לא יכול
לדעת...

"שנייי!!!" הצעקה שלה כאילו העירה אותי מתוך חלום.
"מה את רוצה, לעזאזל איתך?" רק התעוררתי.
"קומי כבר!!! כמה בן אדם יכול לישון?! אני משתגעת ממך!" היא
העיפה מעליי את השמיכה ופתחה את כל החלונות. האור הנורא סנוור
אותי ובקושי הצלחתי לפקוח את העיניים.

קוראים לה לילך. אנחנו החברות הכי טובות מכיתה ז`, כשהחבר שלה
בגד בה איתי. היא סלחה לי בערך אחרי שבועיים ומאז אנחנו לא
נפרדות.
בדיוק שבוע לפני כן השתחררתי מהצבא, ועכשיו אני משלימה שעות
שינה. מה לעזאזל היא רוצה ממני?!
"טוב, נמאס לי ממך. או שאת מזיזה את התחת הגדול שלך ברגע זה
מהמיטה או שאני הולכת ולעולם לא חוזרת יותר! מבינה?!"
למה היא צועקת כל כך הרבה? היא לא יודעת שזה לא יפה לצחוק לבן
אדם על מגרעותיו, אז מה אם התחת שלי לא כל כך קטן... ברגעים
אלה ממש התחשק לי לצרוח עליה שתלך ולא תחזור, אני רק רוצה
להשלים את החלום...
בדיוק בחלק הזה הוא מתחיל להיות מלוכלך...
"אני קמה, אני קמה..." הצלחתי להקים את עצמי מהמיטה במאמצים
מרובים. כבר שכחתי כמה זה כיף לישון...
"שכחת שקבענו להיום? אני לא מאמינה ששכחת מזה! את כזאת חסרת
אחריות!" כמה היא מתלוננת, הבחורה הזאת...

היינו אמורות ללכת לחפש עבודה היום. או יותר נכון, למצוא לי
עבודה- לה כבר יש. היא עבדה באיזו חברה מוזרה ליצור פלסטיקים,
עד היום אני לא יודעת מה בדיוק היא עשתה שם... אבל מה זה משנה,
השעות היו נוחות והמשכורת הייתה טובה. התכנון היה להשתחרר
מהצבא, לקרוע את התחת תקופה ולחיות על פת לחם, כדי שאחרי כמה
חודשים נוכל לעשות את הטיול שכל כך חלמנו עליו במשך שנתיים
ארוכות של סבל תחת פיקודו של סא"ל אלי ברקוביץ'. כמה שהוא היה
מעצבן...

אני זוכרת כמה פעמים שהוא היה מגיע לבסיס עצבני, אחרי שהוא רב
עם אשתו- כל הזמן היא הייתה עושה לו את המוות, ואת כל העצבים
שלו הוא היה מוציא עלי. כמה זמן לקח לנו עד שהצלחנו לסדר את זה
שנהיה באותה לשכה, לפחות נעבור את זה ביחד. את הטירונות לא
עשינו ביחד, היא התגייסה כמה חודשים לפניי והגיעה ללשכה שלו
בפיקוד דרום, ואיכשהו היא הצליחה למשוך אותי לשם... לא בדיוק
איכשהו... טוב נו, לכולם הייתה ידועה משיכתו לבנות צעירות
ויפות בקרבתו. הוא היה פלרטטן לא נורמלי. מזל שאני לא הייתי
הטעם שלו כל כך... אבל לילך- אפשר להגיד שהיחסים ביניהם היו
קצת יותר מנורמליים.
הוא חשד שאני יודעת ובגלל זה תמיד התעצבן עלי. רק לילך הייתה
יודעת להרגיע אותו. תמיד אמרתי לה שזה לא בסדר, שזה לא אמור
לקרות מה שהולך איתם, הוא נשוי לעזאזל! והוא בן 40! אבל היא
הייתה בעננים... כמו קיר, אי אפשר היה לדבר איתה בכלל. אז
סתמתי את הפה כמו חברה טובה וחיפיתי עליה כשהיה צריך. עד ליום
שהיא קיבלה שכל ואמרה שהיא לא רוצה לראות אותו יותר. רק חבל
שזה היה בדיוק יום אחרי שהיא השתחררה...  טוב נו לפחות השירות
עבר עליה בסדר. כל מה שהיא רצתה היא קיבלה.
מיד כשהיא השתחררה היא מצאה את העבודה הלא ברורה הזאת,
ובינתיים היא חוסכת כסף לטיול שלנו.
עכשיו תורי למצוא עבודה ולהתחיל לחיות בצמצום.

"קפה או נס?" היא כולה עירנית. שתהיה בריאה הבחורה הזאת, היא
לקחה יום חופש במיוחד כדי למצוא לי עבודה.
"קפה. ושיהיה חזק. אני צריכה הרבה אנרגיות בשביל לעבור את היום
הזה איתך..." עכשיו היא בטח שונאת אותי.

בערך בשעה תשע כבר היינו בתוך הפיאט הקטנה והחנוקה שלה, שלקחה
אותנו הישר למרכז העיר. איפה לא חיפשנו, בכל מקום אפשרי השארנו
פרטים. מכיוון שלא עבדתי יום בחיי, היה לי קשה להתפשר על
עבודות מסוימות, אבל היא לא וויתרה. הטלפון שלי עבר בכל מקום
אפשרי בעיר...
טוב אפשר לנוח, הולכים לאכול צהריים.
"אני אקח סלט ירקות, ותוודאי שלא ישימו הרבה שמן! וקפוצ'ינו
גדול." היא מעולם לא אכלה כמו שצריך. בגלל זה היא תמיד נראתה
כמו דוגמנית ואני כמו השומרת ראש שלה...
"בשבילי כריך רוסטביף ומיץ תפוזים. שיהיה הרבה מיונז!"
"איך את יכולה לאכול בשר על הבוקר?" היא לא הסתירה את
הסתייגותה מאהבתי העזה לאוכל.
"אני יכולה לאכול בשר בכל שעות היום."
"בגלל זה אף אחד לא ירצה אותך! את לא חושבת להתחיל להרזות
קצת?"
"לא... בשביל מה? טוב לי ככה."
"טוב... אם זה מה שעושה לך טוב... אבל אל תתפלאי אם לא תצליחי
למצוא בחור נורמלי... שלא תגידי שלא הזהרתי אותך..." תוך כדי
שהיא מדברת המלצרית הניחה את הקפוצ'ינו והמיץ על השולחן.
"תגידי את נורמלית? מה זה קשור? תעשי לי טובה, אל תדאגי לחיי
האהבה שלי בסדר? אני יכולה לדאוג לעצמי."
"מה את מתעצבנת?! אני דואגת לך!"
"תדאגי לעצמך... בינתיים אני לא רואה אותך עם בחור! אז אל
תבואי אליי בטענות!" באמת התעצבנתי...
"אז זהו ש... הכרתי מישהו..." היא חייכה חיוך מבויש.
"די!!! מי זה? מאיפה? מתי? אני מכירה אותו?" פתאום כל העצבים
נעלמו.
"את לא מכירה אותו. הוא המנהל החדש שלי," תמיד הייתה לה משיכה
לבעלי סמכות, "הוא כל כך חמוד!" היא התלהבה כמו ילדה קטנה.
"יפה. אני שמחה בשבילך... שיהיה בהצלחה!" חייכתי חיוך גדול ואז
הרוסטביף שלי הגיע.

"תגידי לי אם יתקשרו אלייך!" היא אמרה כשיצאתי מהמכונית וסגרתי
את הדלת. כמה כיף שהיום הזה נגמר ואפשר לחזור לישון...

אחרי שבועיים התחלתי לעבוד בחנות תכשיטים. עבודה נחמדה,
המשכורת בסדר. הכל מסתדר.
"לחמם לך אוכל?" אמא שלי שאלה כשהגעתי אחרי יום עבודה ארוך
במיוחד הביתה.
"כן והרבה".
"רזית המון מאז שהתחלת לעבוד... את לא חושבת שאת עובדת קצת
יותר מדי?"
מי שמדברת... מאז שאבא עזב היא מטביעה את עצמה בעבודה, בקושי
רואים אותה בבית. אני ואריאל מנסים לגרום לה להרגיש יותר טוב,
להבין שהיא בסדר גמור, שאבא לא עזב בגללה, מה לעשות שהוא היה
אידיוט ולא היה מאושר אז הוא עזב לגדל ילדים של מישהי אחרת,
זאת לא אשמתה!
אריאל זה אח שלי. הוא קטן ממני בשנתיים. גם הוא בקושי נמצא
בבית. כל הזמן הוא בצבא, הוא משרת בדובדבן. החייל הכי חתיך
בצה"ל והוא חוזר כל 21 יום הביתה לאיזה יומיים. לפעמים אני
שוכחת איך הוא נראה...
"לא אמא, אני לא עובדת יותר מדי. פשוט אין לי זמן לאכול כשאני
שם, המנהלת שלי ממש קשה, עד שאני יוצאת להפסקה היא עושה לי
פרצופים. אבל לא נורא, עכשיו הג'ינסים של לילך יעלו עליי..."
חייכתי אליה וחיבקתי אותה.
"בתאבון..." היא נישקה לי את האף והלכה לנוח...

"נו איך הולך עם החבר החדש?" סוף סוף מצאתי זמן לחייג אל
לילך.
"אה לא סיפרתי לך שזה נגמר? יש לי כבר מישהו חדש! חמוד שאת לא
מבינה! הוא עובד חדש אצלנו..."
"מתי הספקת?" העמדתי פני מופתעת.
"יצאתי עם עומר חודשיים וזה פשוט לא היה זה. אז חתכתי ממנו ואז
הכרתי את גבע. הוא מקסים את חייבת להכיר אותו!" הנה שוב אני
שומעת את ההתלהבות בקול שלה. זה לא יחזיק יותר מחודשיים...

אחרי חצי שנה שקרעתי את התחת בעבודה וחסכתי כל שקל היה לי
מספיק כסף לטיול הזה... גם ללילך היה מספיק כסף והתחלנו לתכנן
את הטיול.
"מה את אומרת על ניו-זילנד?" היא שואלת אותי ומביאה לי בירה
מהמקרר הקטן שלה בחדר.
"תתחדשי על המקרר."
"תודה. אבא שלי החליט לקנות לי אותו סוף סוף ליומולדת." היא
חייכה.
"אבל היומולדת שלך רק בעוד חצי שנה!"
"נכון... את רואה איזה כיף זה שאבא שלך גר רחוק ואפילו לא זוכר
מתי נולדת?!" היא צחקה.
ההורים שלה גרושים מכיתה ד` כבר. אבא שלה התחתן בשנית וגם
בשלישית, הוא כנראה לא ממש הטיפוס המתחייב... בהתחלה הם היו
בקשר די טוב, עד שהיא הבינה שהוא בן זונה בוגדני ששבר לאמא שלה
את הלב ושהדבר היחיד שטוב בו הוא המזונות... גם לילי, אחותה
הקטנה חושבת כמוה. ללילי אמורה להיות יומולדת עכשיו, אם כבר
חושבים על זה... היא אמורה להיות בת שמונה עוד שבוע, אם אני לא
טועה.
"ניו-זילנד את אומרת?" דווקא יכול להיות מעניין...

אחרי שבועיים כבר היינו על המטוס בדרך לניו-זילנד, רק אני היא
והחופש.
אמצע פברואר ומזג האוויר שם מעולה, הטיסה עברה יחסית בסדר,
בהתחשב בפחד של לילך ממטוסים. היא הקיאה רק שלוש פעמים.
"ניו-זילנד מדהימה בתקופה הזאת... חכי עד שתראי את כל הנופים
וההרים, את תמותי על זה!" היא נשמעה כמו מדריכה.
"מאיפה את יודעת מדריכה יקרה שלי?"
"ערכתי תחקיר מקיף..."

חודשיים בילינו שם, עשינו הכל, ראינו הכל. כל כך הרבה פסטיבלים
יש דווקא בחודש הזה, מזל שיש את לילך אחרת לא היינו יודעות את
זה...
ביקרנו בכל אתר אפשרי ובזבזנו את כל הכסף שהיה לנו...
הכי מצחיק היה כשקפצנו בנג'י ופתאום נתקפתי פחד, דווקא אני!
ולילך היא זאת שדחפה אותי מהגשר! זה היה כל כך מדהים...
ישנו שם במלון נחמד, לא הכי מפואר, 70 דולר ללילה. האוכל לא
היה רע בכלל, למרות שכמעט ולא אכלנו. היא כי היא כל החיים שלה
בדיאטות, ואני סתם כי מאז שהתחלתי לעבוד ירד לי התיאבון ורזיתי
המון. עדיין היה לי תחת גדול, אבל פחות... בקיצור כל כך נהנינו
עד שכשהגיע היום של החזרה לילך פתאום התחילה לבכות...

"מה קרה לך? למה את בוכה?" צחקתי עליה וחיבקתי אותה.
"כי היה כל כך כיף... ועכשיו אנחנו חוזרות הביתה, לעבודה,
לשגרה... " היא קינחה את אפה.
ניגבתי את דמעותיה.
"מתוקה שלי... היה באמת מדהים... אבל מה לעשות זאת הייתה חופשה
והגיע הזמן להתכונן לחיים האמיתיים... ככה זה בחיים..."
"אני יודעת, עזבי קיבלתי מחזור, בטח בגלל זה אני רגשנית..."
היא צחקה ובנימה אופטימית זו עלינו על המטוס שלקח אותנו חזרה
לארץ זבת חלב ודבש, לשגרה...

יומיים אחרי כבר פיתחנו את כל התמונות והיו המון. אמא שלי כל
כך התלהבה מהנופים והבטחתי לה שעוד כמה שנים אני אקח אותה
לשם... אפילו אחי היה בבית באותו היום! ישבנו שלושתנו בסלון
וסיפרתי להם מלא חוויות שקרו לנו, והיה המון מה לספר. אריאל
במיוחד נהנה לשמוע איך התבלבלתי בספירה, כשניסיתי להיזכר עם
כמה גברים לילך הייתה...
שבוע אחרי זה חזרתי לעבודה. בדיוק לפני שנסעתי החליפו לנו את
המנהלת הביצ'ית שהייתה לנו ועכשיו יש לנו מנהל חדש. עוד לא
הספקתי להכיר אותו, אני רק מקווה שהוא יהיה יותר אנושי
ממנה...
שוב, ממש כמו בהתחלה, חזרתי לעבוד שעות נוספות. מה לעשות,
החיים לא קלים, צריכים כסף כדי להתקדם לאנשהו...

"שלום." שמעתי קול בס מאחוריי. בדיוק קיבלנו משלוח חדש של
טבעות זהב יפיפיות וסידרתי אותן על המדף. הסתובבתי וראיתי מולי
גבר גבוה, בערך בשנות השלושים לחייו, נאה, לבוש בחליפה כחולה,
רואים עליו שהוא יושב טוב.
"שלום. במה אני יכולה לעזור לך?" גייסתי את החיוך הכי נחמד שלי
והוא צחק.
"אני אלון, המנהל החדש. נעים מאוד." אמר והושיט את ידו
ללחיצה.
האדמתי קצת במבוכה אבל מיד התעשתתי ולחצתי את ידו.
"אז אני מבין שאת עבדת אצלנו לפני חודשיים ועכשיו שבת לעבוד
אצלנו"
"כן, הייתי בטיול עם חברה שלי, היינו בניו-זילנד חודשיים
ועבדתי פה לפני ו... אני מתחילה לדבר יותר מדי אז כדאי שאני
אשתוק..." שוב האדמתי והוא צחק.
"זה בסדר אל תתרגשי. תמשיכי לעבוד אני באתי רק לראות את המשלוח
החדש של הטבעות." הוא אמר וקרץ לי.
אחרי רבע שעה הוא יצא מהחנות וחזר למשרד המפואר שלו בבניין
ממול.
הייתה זו תחילתה של ידידות מופלאה. סתם.

"אני מתחתנת!!!" היא קראה בקול וזרקה את עצמה עליי, מאושרת מאי
פעם.
"לילך! מה את רוצה ממני, הרגע חזרתי מהעבודה ואני גמורה... מה
את עושה פה בכלל?" הייתי גמורה מעייפות ורציתי רק להתקלח
ולישון. השעה הייתה כבר שמונה.
"לא שמעת מה אמרתי לך? אני מתחתנת!!!" היא קראה שוב בקול
וחייכה חיוך מאוזן לאוזן.
"את מה?!" הפעם כן הייתי מופתעת והנחתי יד על מצחה לבדוק שאין
לה חום. לא היה לה חום.
"מת-ח-ת-נ-ת... רק אל תגזימי עם ההתלהבות!" שמעתי את האכזבה
בקולה. מיד התעשתתי וחזרתי לעצמי.
"אמאלה! מה מתחתנת?! עם מי? מתי??? איך?!" התלהבתי, עדיין קצת
המומה.
"עם גבע! הוא הציע לי סוף סוף! וכמובן שהסכמתי..." היא סוף סוף
ישבה...
"גבע? וואו... את לא זרקת אותו ?" קצת התבלבלתי.
"מה פתאום!"
"אבל קצת בילית לך שם בניו-זילנד..."
"כן תמימונת שלי... לא כל דבר הוא צריך לדעת... נראה לך
שחודשיים שלמים הייתי מתנזרת?! אני לא כמוך!" אאוץ'...
"כמוני?! היי היי אני לא מתנזרת!"
"אה באמת? אז מתי בפעם האחרונה עשית סקס?" אני כמעט בטוחה שזה
היה חיוך של רשעות...
"אממ לא מזמן! קצת לפני שנסענו... עם... אחד... את לא מכירה
אותו..." מתי באמת הייתה הפעם האחרונה?...
"טוב עזבי אותך ממני עכשיו! נו מה היה עם גבע?! תספרי כבר!"
התחמקות אלגנטית.
"טוב אז ככה. הוא לקח אותי למסעדה, והיה נורא מסתורי כזה...
ופתאום בסוף הארוחה הוא יורד על הברכיים, מוציא לי טבעת ואומר
לי שאני אהבת חייו ושהוא כל כך התגעגע אליי כשהייתי בניו-זילנד
ושהוא לא רואה את החיים שלו בלעדיי ובלה בלה בלה... ואז הוא
שאל אם אני מסכימה להתחתן איתו..."
"ומה אמרת???"
"בהתחלה היססתי... והוא קצת נבהל... אבל אני אוהבת אותו אז
בסוף אמרתי כן והתחבקנו והתנשקנו ועשינו אהבה כל הלילה והייתי
חייבת כבר לבוא ולספר לך!!!"
כמה שניות הייתי בהלם... היא כרגע אמרה שהיא אוהבת אותו?!
"וואו! אני כל כך שמחה בשבילך!" התחבקנו וקפצנו וישנו ביחד
כפיות.
החתונה הייתה אמורה להיערך חצי שנה אחרי... אני מקווה שהוא
יעשה אותה מאושרת...

"שלום. במה אני יכולה לעזור?" ניגשתי ללקוחה שהתעניינה בשרשרת
חדשה שהגיע לנו לחנות.
"אני מחפשת איזשהו תכשיט, משובץ באבני אמרלד."
"יש לנו את השרשרת הזאת, תסתכלי." הראיתי לה שרשרת מהמדף
מתחת.
"מתאים בדיוק..." היא חייכה.
"תתחדשי." חייכתי חזרה.
בינתיים הימים חולפים ומיום ליום גיליתי כמה שאלון היה פלרטטן
לא קטן...
"את יודעת שיש לך עיניים מאוד יפות? הן... איך אני יגיד את
זה... חודרות..."
"עשית משהו חדש בשיער? את נורא יפה היום..."
"וואו כמה רזית... החצאית הזאת מאוד מחמיאה לך..."
"איזה חיוך יפיפה יש לך... כובש..."
"מה זאת חולצה חדשה? יפה לך הצבע..."

"אז מה את אומרת על ארוחת ערב?"
"סליחה?" לא כל כך הבנתי...
"ארוחת ערב... אני ואת...?" הוא הציע שוב, כולו שרמנטי...
"ארוחת ערב," חייכתי, "מה ככה אתה מזמין את כל העובדות שלך
לארוחת ערב?"
"לא... רק את אלה שמוצאות חן בעיניי באמת..."
"אני לא חושבת שזה יהיה רעיון כל כך טוב... אתה המנהל שלי!"
אני לא בטוחה שבאמת התנגדתי...
"אני אאסוף אותך מחר בתשע..."

בשמונה וחצי כבר הייתי מוכנה. חייבת להודות שהייתי קצת
לחוצה... לילך אמרה לא להילחץ. להיות קול. לוויתי ממנה את
השמלה השחורה שלה, שפעם לא היה סיכוי שהיא הייתה עולה עליי,
אבל דווקא עכשיו הדגישה את חמוקיי... ונעלתי עקב שחור. אספתי
את השיער וישבתי בסלון. נו למה לוקח לו כל כך הרבה זמן? השעה
עוד לא תשע... תירגעי! צלצול בדלת.
נשמתי עמוק ופתחתי את הדלת.

ישבנו במסעדה יפנית נחמדה ברחוב אבן גבירול. הזמנתי סושי והוא
אכל עוד כמה דברים שפחדתי לדעת איך קוראים להם... היה טעים...
אחרי הארוחה הוא הסיע אותי הביתה.
"נורא נהניתי." הוא אמר בשקט.
"גם אני." שיקרתי קצת. מה אני יעשה, היה קצת משעמם.
ואז הוא ניסה לנשק אותי.
"אממ... אני לא חושבת שזה רעיון טוב..."
הוא התאכזב, איחל לי לילה טוב ונסע.
"נו איך היה?" אמא שאלה כשנכנסתי הביתה.
"לילה טוב!" קראתי לה כשכבר הייתי בדרך לחדרי. לא ממש היה בא
לי לספר לה עכשיו.

"נו אז איך היה?" לילך התקשרה אלי בשבע בבוקר. היום התחלתי
לעבוד מאוחר,בעשר.
"למה את מעירה אותי בשעה כזאת? אין לך חיים???"
"ספרי כבר!" היא לחצה וידעתי שאם אני לא אספר סופי יהיה מר.
"לא היה משהו... היה קצת משעמם... הוא כל הזמן דיבר על עצמו
ועל העסק שלו ועל הכסף שלו..."
"נו? וזה רע? לפחות את יודעת שיש לו הרבה כסף!"
"תעזבי אותי מה אכפת לי מהכסף שלו!"
"הוא נישק אותך?" ידעתי שהיא מחייכת אפילו שלא ראיתי.
"לא! הוא ניסה אבל לא רציתי. מה אני יעשה כל הערב הוא אכל
דברים מוזרים שלא ממש רציתי לדעת מה הטעם שלהם... ובטח שלא דרך
הפה שלו..." האכזבה הייתה גלויה.
"את נזירה!" זה עצבן אותי.
"אני לא נזירה! מה את רוצה שאני יעשה הוא לא ממש הטעם שלי..."
התבכיינתי.
"אף אחד לא ממש הטעם שלך! בסוף תמותי רווקה ובלויה!"
היה משהו בדבריה... החלטתי לתת לזה הזדמנות נוספת...
"אלון? היי... זאת שני..."

אחרי הדייט השלישי הסכמתי שהוא ינשק אותי. זה לא היה כל כך
נורא. זה היה אפילו די נחמד.
הוא היה ממש רציני. השקיע בי. התחיל לקנות לי מתנות ופרחים.
לאט לאט התחלתי באמת להתעניין.
אחרי הדייט השביעי שכבנו. וואו... התגעגעתי.
האמת שזה היה אפילו די טוב.

עברו חודשיים. החתונה של לילך בעוד שבועיים. ההתרגשות בעיצומה.
כולם מתרוצצים ומתרגשים ורק אני רגועה.
"את באה איתי לראות שמלה?" לא הייתה מאושרת ממנה.
"ברור!"
אחרי שעתיים היא כבר מדדה יותר מדי שמלות עד שהיא מצאה את
האחת. היא הייתה כל כך יפה...
"את מדהימה..." חייכתי אליה ונשרה לי דמעה.
יום החתונה הגיע וכולם היו כל כך מאושרים. כל היום הייתי עם
לילך בצילומים ובטיולים והייתי מותשת. בערב נסעתי לאלון.
"אלון נו תתארגן כבר, אנחנו נאחר!" התעצבנתי עליו.
"אנחנו לא נאחר, תירגעי יש עוד שעתיים!"
נסענו לקחת את אמא שלי ונסענו לאולם.
האולם היה כל כך יפה והכל היה לבן. החופה התחילה וכולם חיכו
לכלה שתיכנס.
היא צעדה בשמלה לבנה והייתה כל כך יפה.
"אם אשכחך ירושלים..." הרב התחיל לברך ופתאום הרגשתי שמשהו לא
בסדר.
לילך הסתכלה עליי וראיתי דמעות בעיניה, רק שאלה לא היו דמעות
של אושר...
פתאום היא רצה לעברי, "קחי אותי מפה, בבקשה אני מתחננת, אני לא
מסוגלת לעשות את זה, אני לא מסוגלת להתחתן איתו, קחי אותי
מפה!!!" היא כל כך בכתה.
ברחנו משם ביחד.

"את בסדר?" אחרי כמה ימים היא סוף סוף הפסיקה לבכות. היא שכבה
על המיטה שלי ונראתה כל כך חלשה.
"אני לא יודעת מה קרה לי... נבהלתי... אני צעירה מדי, אני לא
יכולה להתחתן עכשיו! אני לא עשיתי עם עצמי כלום! ואני בכלל לא
בטוחה שאני אוהבת אותו! את יודעת, ניסיתי לחשוב על עצמי שוכבת
רק איתו למשך כל החיים שלי מעתה והלאה, ופשוט לא יכולתי! אני
דפוקה נכון?!"
"את לא דפוקה," חיבקתי אותה, "את בסדר גמור... אל תדאגי... הכל
יהיה בסדר..." חיבקתי אותה הכי חזק שאפשר ונרדמנו מחובקות על
המיטה שלי.

"נמאס לי ממנו!" התפרצתי בסערה לחדר של לילך, שפתאום חזרה
להיות נערה בת שש-עשרה.
"ממי?" היא חייכה אליי ונראתה מאושרת.
"מאלון! אני לא יכולה איתו יותר! הוא משגע אותי, הוא מטריף
אותי! הוא נהיה יותר מדי רציני..."
"אז תיפרדי ממנו..."

"אלון אנחנו צריכים לדבר..."
הסברתי לו שזה לא הוא, זאת אני. נפרדנו בידידות, ככה חשבתי.
אך מסתבר שהוא לא ממש התכוון להרפות. הוא שלח לי פרחים כל יום
והתחנן שנחזור, שננסה שוב, לא הבין מה לא היה בסדר. זה רק
הרחיק אותי יותר.
הוא הפך לאובססיבי. שלח לי מתנות הביתה, ניסה להשוויץ שוב בכסף
שלו.
"אלון. אני מבקשת ממך להפסיק להתקשר אליי." אמרתי לו בפעם המאה
שהוא התקשר.
"אני אוהב אותך!" הוא צעק לשפורפרת.
"אלון תפסיק עם זה! זה נגמר בינינו! ותפסיק לשלוח לי פרחים
ומתנות! תפסיק להתקשר!"
אבל הוא לא הפסיק. התקשר הביתה בשעות מאוחרות וניתק. המשיך
לשלוח לי פתקים ודברים.
לא יכולתי לשאת את זה עוד. התפטרתי.

אחרי חודש ההטרדות חזרו. הוא לא הסכים להרפות.
"לילך הוא פסיכופת! הוא לא עוזב אותי!" התייפחתי ללילך והיא לא
ידעה מה להגיד לי.
"מה הוא רוצה?"
"שנחזור! הוא רוצה להיפגש איתי. רק לדבר, הוא אמר."
"אז תיפגשי איתו ותבהירי לו שוב שזה נגמר ושירפה!"
"להיפגש איתו?"
"תיפגשי איתו."

קבענו להיפגש בבית שלו. נסעתי אליו במונית. ישבנו בסלון והוא
התחיל לדבר ולדבר עד שכבר לא יכולתי להקשיב לו יותר.
"אלון אני הולכת."
"את לא הולכת לשום מקום! אנחנו מדברים עכשיו!" הוא התעצבן.
"אנחנו לא מדברים! אתה מדבר ומדבר ונמאס לי! אני מבקשת ממך,
אלון, זה נגמר בינינו, תעבור הלאה, אתה תמצא מישהי אחרת...
מישהי שתאהב אותך יותר ממני!" ניסיתי לפייס אותו.
קמתי ללכת והוא קם אחריי.
"שני... אני אוהבת אותך..." הוא התקרב אליי וליטף את פניי.
נרתעתי. הוא ניסה לנשק אותי ודחפתי אותו ממני.
"מה אתה לא מבין? זה נגמר בינינו." באתי ללכת והוא תפס בידי.
"חתיכת זונה מלוכלכת!" צעק וסטר לי. הייתי המומה לכמה שניות.
הוא תפס את ידי בחוזקה והצמיד אותי לקיר.
"את לא הולכת. אני יודע שאת אוהבת אותי! את מנסה להתכחש לזה
אבל אני יודע שזה נכון! את אוהבת רק אותי!" הוא אמר והיה לו
מבט אחר בעיניים, מבט שהפחיד אותי.
הוא הצמיד אותי לקיר בחוזקה והכאיב לי.
"אתה מכאיב לי" נאנקתי מכאב.
פתאום ראיתי זיק של טירוף בעיניו. ידעתי שהערב הזה לא הולך
להיגמר בטוב...

לפעמים אלוהים פשוט משחק בנו. תעתועי הגורל. פעם טוב לך ופעם
רע לך. לפעמים החיים לא הוגנים.

הוא אנס אותי באכזריות. מעולם לא ידעתי שאפשר לחוות מידה כזאת
של כאב. הוא אנס אותי שוב ושוב פעם והוא הכה אותי כל כך חזק עד
שאיבדתי את ההכרה.
כשהתעוררתי מצאתי את עצמי שוכבת על הרצפה בחדר לא מוכר. כל
הגוף כאב לי. הידיים והרגליים שלי היו קשורות. החבלים הכאיבו
לי וחתכו את עורי. הייתי עירומה.
החדר היה חשוך וחנוק. הוא לא היה שם. בכיתי כל כך וניסיתי
להשתחרר והחבלים רק חתכו אותי עוד יותר.
פתאום הוא נכנס לחדר. הוא נראה מפחיד מאי פעם.
לחשוב שהכרת בן אדם. היית איתו. הוא הכיר אותך. ידע אותך. ואז
את מגלה שבעצם לא ידעת כלום.

במשך שלושה ימים שכבתי שם על הרצפה, מדממת וחבולה. בכל יום
שעבר הוא הכה אותי ואנס אותי שוב ושוב. הוא התעלל בי.
ביום השלישי, או הרביעי זה נגמר.
כשאמא שלי הבינה שאני נעדרת לילך ידעה שמשהו קרה. הן פנו
למשטרה וסיפרו להם כל מה שידוע להן.
שכבתי בבית חולים תקופה וכשהשתחררתי לביתי הייתי כל כך שבורה.

שבועות שלמים לא הוצאתי מילה מהפה. הטראומה שחוויתי הייתה קשה
מנשוא. החיים צחקו עליי.
אחרי שלושה חודשים ניסיתי לחזור לעצמי... חזרתי לדבר. ואז
סיפרתי לה, ללילך, על כל מה שעבר עליי כששכבתי שם חסרת אונים
והוא היה כל כך רשע ונבזי...
היא נשברה יחד איתי. מאותו היום הדמעות לא יבשו מעיניי.
אחרי חודש היא הכריחה אותי לחזור לעצמי. החיים נמשכים, היא
אמרה, אסור לך לשקוע.
ניסיתי. ניסינו. קמתי יום יום, אפילו יצאתי מהבית, סתם ישבתי
בחוץ ונשמתי אויר צלול, נקי.
בלילות סבלתי מסיוטים. זה היה יותר מדי.
פתאום הבריאות שלי הידרדרה. התחלתי להקיא כל מה שאכלתי. אשפזו
אותי שוב בבית חולים, ואז גיליתי שאני בהריון. אני סוחבת בבטן
שלי יצור תמים. פרי אסור של מעשה נבזי.
לא רציתי אותו, לא רציתי לגדל ילד של אנס. ראיתי לאט לאט איך
החיים שלי סוגרים עליי מעגל של ייסורים, שאני לא יודעת איך
לצאת ממנו. אני בכלל לא רואה את הדרך החוצה.

ואז קיבלתי עוד סטירה. אולי הכי כואבת שקיבלתי עד עכשיו.
"את לא תוכלי להפיל אותו," הרופא גזר את דיני, "בגלל המצב
הטראומתי שהגוף שלך היה בו, את ארבעה חודשים היית במצב עדין,
היית חלשה, לא אכלת כמעט... תראי, בקושי רואים לך בטן... יש
יותר מדי סיבוכים, יש יותר מדי סיכון לחיים שלך אם נבצע את
ההפלה. אני לא יכול לאשר לך, אני באמת מצטער."
חזרתי הביתה מלווה באמי ובלילך.
לא הצלחתי להגיד כלום. נשמתי בכבדות והתחלתי לבכות.
מה אני אמורה לעשות עכשיו?

החודשים עברו לאט לאט, כאילו אלוהים שיחק עם הזמן, ניסה להתעלל
בי עוד קצת...
הייתי כבר בחודש שביעי.
קמתי מהמיטה וזה לקח יותר מדי זמן, הייתי כל כך חלשה. אמא שלי
הייתה במטבח ובישלה.
"אני מכינה לך משהו לאכול."
"אני לא רעבה." עניתי לה.
"מתוקה שלי, את חייבת להתחזק..."
"אמא, אני לא רעבה!" איבדתי את הסבלנות.
"תקשיבי לי! אני יודעת שקשה לך! אני יודעת שאת סובלת! אבל אני
גם יודעת שאת סוחבת בתוכך תינוק ואת צריכה לדאוג לו!" היא
התעצבנה עליי.
"אם את כל כך דואגת לו אז קחי אותו!!! קחי! גדלי אותו את! קחי
ממני את הדבר הזה! אני לא רוצה אותו! מצדי שימות!" צעקתי בכל
הכוח שהיה לי ופתאום התחלתי להרגיש כאבים עזים בבטן.
לא זוכרת שהרגשתי כאב כזה מאז הפעם ההיא ש...
הכאב פילח את בטני והרגשתי שהיא עומדת להיחצות לשתיים. לא
עמדתי בזה והתמוטטתי.
אמא שלי נבהלה והזמינה אמבולנס.
מסתבר שיצרתי לחץ על הבטן וגם ככה הייתי חלשה אז בטעות זירזתי
את הלידה. בטעות, ממש כמו החיים שלי.
בניתוח קיסרי הוציאו ממני תינוקת קטנטנה פחות משני קילו.
כשהתעוררתי שכבתי לבד בחדר. אף אחד לא היה שם. לקח לי זמן
להבין איפה אני. הסתכלתי על הבטן שלי וידעתי שהתינוקת שלי לא
שם. הרגשתי את התפרים בוערים בבטני.
פתאום הרופא נכנס לחדר.
"את כבר יומיים בהרדמה. יש לך תינוקת יפיפה. היו קצת סיבוכים
בלידה אבל התינוקת שלך בריאה, היא נולדה פג אז היא נמצאת
באינקובטור. אבל היא תהיה בסדר. אתן תצטרכו להישאר להשגחה כמה
ימים לפני שנוכל לשחרר אתכן הביתה. את בהחלט הבהלת אותנו
כהוגן. כמעט ואיבדת את חייך ואת חייה. אבל הכל בסדר עכשיו.
להביא לך את הילדה?" הוא דיבר בשקט ובנימה אופטימית שהרתיעה
אותי.

שבוע שלם שכבתי שם בבית החולים וסירבתי לראות את התינוקת.
התינוקת שלי. אמא שלי ניסתה לשכנע אותי, לשווא. לילך ידעה שזה
נושא רגיש מדי.
אחרי שבוע החלטתי שאני רוצה להתעמת עם הגורל. החלטתי שאני רוצה
לראות את התינוקת שלי.
ישבתי שם בחדר על המיטה בזמן שהאחות נכנסה וסחבה איתה את
האינקובטור שאמורה לשכב בתוכו התינוקת  ההיא.
היא נעמדה ליד הדלת ובהתה בי. בעיניים פעורות וקרועות מדמעות
הסתכלתי על האחות כעל אישה שאולי תביא לי את הישועה. התפללתי
שאולי כל זה חלום, ואז הפסקתי להתפלל. ידעתי שאין טעם.
היא הרימה את התינוקת וקרבה אליי בעדינות.
הושטתי את ידיי לאט לאט ולקחתי את התינוקת ממנה.
הסתכלתי בעיניים הקטנות והעצומות שלה. עצמתי עיניים גם אני
והדמעות שלי נפלו על לחייה הקטנות. ניגבתי ממנה את הדמעות
וזכרתי איך רק לפני שנה הייתי בעצמי תינוקת. הייתי ילדה מאושרת
מהחיים, ופתאום החיים סובבו לי את גבם. פתאום אלוהים שכח ממני.

ראיתי בתינוקת הזאת את כל הסבל שעברתי במשך כל החודשים
האחרונים... לא יכולתי להחזיק בה עוד. האחות לקחה אותה ואני
נשבעתי שאני לא אתקרב אליה יותר לעולם.

אחרי חצי שנה הילדה התחילה למלמל. הרגשתי שהיא זרה לי. מעולם
לא נגעתי בה, לא חייכתי אליה. רק אמא שלי טיפלה בה. היא שכרה
מטפלת שתטפל בה בשעות שהיא עובדת.
הייתי מסתכלת עליה מרחוק, איך היא מטפלת בילדה במסירות ובאהבה.
כאילו הייתה היא בתה. אמא שלי. תמיד דואגת לכולם. לא הייתי
מסוגלת להתקרב לילדה הזאת. הרגשתי שהיא לא חלק ממני.
בינתיים עברו השנים. אריאל השתחרר מהצבא. לילך יצאה עם בחור
חדש והייתה מאושרת. החיים נמשכו כרגיל ורק אני נתקעתי אי שם
בהתחלה, איפה שהכל התחיל. הילדה כבר הייתה בת חמש.
"אמא, אמא" היא הייתה קוראת לי ואני לא יכולתי לשאת את זה.
דחיתי אותה מעליי כל פעם שהיא ניסתה להתקרב. כל כך כאב לאמא
שלי לראות את זה. אבל לא יכולתי להתנהג אחרת. התכחשתי לילדה
הזאת, היא אינה דם מדמי, היא לא שייכת לי בכלל.

"מזל טוב מתוקה שלי!" קראה אמא שלי ושמה כתר על ראשה.
"איך זה להיות בת עשר, אה יפיפייה?" שאלה אותה לילך.
"כיף!" היא חייכה חיוך עצוב.
"קדימה! תכבי את הנרות!" אריאל הביא לה עוגת שוקולד ענקית עם
אחת-עשרה נרות, אחד לשנה הבאה.
"פוווווו"... היא כיבתה את כל הנרות והסתכלה עליי.
"מה ביקשת?" התעניינו כולם.
"ביקשתי שאמא תאהב אותי..." היא לחשה בשקט, שאני לא אשמע.
אמא שלי הסתכלה עליי במבט כואב ואני לא יכולתי לשאת את זה אז
יצאתי החוצה לנשום אוויר.

"את לא חושבת שעבר מספיק זמן? איך את יכולה להיות כל כך
אטומה?! מה הילדה הזאת אשמה תגידי לי?!" אריאל יצא החוצה לנזוף
בי.
"אל תתחיל עם זה..." לא היה לי מצב רוח.
"שני! היא הבת שלך! היא זועקת למעט תשומת לב, מעט אהבה! את לא
רואה את זה?" הוא ניסה בכוח.
היא לא הבת שלי."
"אין לך לב... אני מתבייש להגיד את זה אפילו..." כולם היו כל
כך מאוכזבים ממני.
אף אחד לא הבין אותי. אף אחד לא הצליח להבין את הכאב שחוויתי,
את הכאב והזיכרונות שעולים בי בכל פעם שאני מסתכלת עליה ואני
יודעת שהיא בת של פסיכופת, של אנס חולני שהתעלל בי ושבר אותי
לרסיסים! אף אחד לא יכול להבין אותי!
ישבתי שם ובכיתי בשקט. איך לא הצלחתי ליצור מעט אהדה כלפי
הילדה? לא יכולתי. זה החליא אותי. הקאתי.

היא נכנסה לחדרי בשקט, ישבה על מיטתי והביטה בי כשדמעות מציפות
את עיניה.
"היום בבית הספר היינו צריכים לכתוב על אדם יקר לנו. כתבתי על
סבתא. הבן אדם היחיד שגידל אותי, שדאג לי. לא יכולתי לכתוב על
אבא כי אני אפילו לא מכירה אותו. אני רק יודעת שהוא מנוול שהרס
לך את החיים. המורה שאלה אותי למה אני לא כותבת על אמא. ואז
הבנתי שאני לא יודעת מה זה אמא בעצם, מעולם לא הייתה לי אמא.
האשמתי את עצמי כל הזמן הזה, חשבתי שאני אשמה בזה שאת לא אוהבת
אותי, והיום הבנתי שאני לא אשמה. שרק את אשמה בזה שחמש-עשרה
שנה את לא מצליחה לשכוח, לסלוח לי על דבר שאני בכלל לא עשיתי
לך! כל החיים שלי אני מנסה לקבל ממך מעט אהבה, קצת יחס, לדעת
שאת שם, אבל בעצם אף פעם לא היית. רק שתדעי שאני לא כועסת
עלייך. אני מרחמת עלייך." היא אמרה ויצאה מהחדר בשקט.

בערב נכנסתי למקלחת. כל מה שרציתי היה רק להתקלח וללכת לישון.

היא הייתה שם. היא שכבה באמבטיה אדומה מדם. היא שכבה שם
והידיים שלה היו חתוכות וידעתי שאני הרסתי את החיים של הילדה
הזאת, של הילדה שלי, היא הילדה שלי, וידעתי שעכשיו מאוחר מדי.
היא שכבה שם ללא רוח חיים. הסתכלתי עליה וראיתי את כל החיים
שלי חולפים לי מול הפנים. רכנתי אליה והרמתי אותה מהאמבטיה.
הסתכלתי עליה. היא הייתה כל כך יפה. חיבקתי אותה ובכיתי. בכיתי
כל כך הרבה. בכיתי על כל השנים האלה שהפסדתי את הילדה שלי.
בכיתי כי אהבתי אותה, כל כך אהבתי אותה ומעולם לא נתתי לה
אהבה, בכיתי כי הילדה שלי מתה לי, אני הרגתי אותה.
עוד באותו היום קברנו את הבת שלי. התינוקת שלי. לא הצלחתי
להרפות. רק בכוח הצליחו לשחרר אותה מאחיזתי. לא רציתי לקבור את
הילדה שלי, את החיים שלי. אני הפסקתי לחיות מהיום שהיא נולדה,
העברתי לה את החיים שלי, היא חייתה במקומי, ואני הרגתי אותה.
תינוקת שלי.

מעולם לא הצלחתי להתאושש. פשוט מצחיק כמה שאלוהים אוהב לשחק
משחקים. הגורל מתעתע בנו. מצחיק כמה שהחיים האלה דפוקים.