[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








איזבל התהלכה בסלון בעצבנות. היא הסתכלה מסביב וחשבה לעצמה כמה
שהכל נראה לה לא מתאים. לא הצבעים, לא הרהיטים, לא הבלגן (אותו
דמיינה בראשה כי הסלון היה מסודר לחלוטין), משהו הרגיש לה לא
נכון.
כאילו שהיא אריה כלוא בכלוב. אמנם הכלוב היה הבית שלה כבר מעל
שנה, וכמו חיה בגן חיות היה לה אוכל ומים ומקום לחיות, היה לה
הכל. ובכל זאת הרגישה כאילו אין לה כלום.
היא התיישבה ליד החלון והדליקה סיגריה בתנועה מיומנת. היא לא
עישנה הרבה, למדה ליהנות מהסיגריות המעטות שהרשתה לעצמה. היא
שחררה את העשן בהנאה. אחד ההרגלים המעטים שהסבו לה הנאה כזו.
חבל שזה כל כך מזיק היא חשבה בתסכול.
היא איפרה למאפרה הכתומה שלה בעצבנות.
נמאס לה להרגיש ככה, פגיעה, חלשה, וותרנית. היא הפכה את
המחשבות בראשה בניסיון למצוא היגיון.
היו לה עוד כמה שעות עד שהוא יגיע הביתה היא חשבה. היא השאירה
את הסיגריה במאפרה והלכה למערכת לשים מוזיקה. היא רפרפה על
עשרות הדיסקים שעמדו בודדים כמוה ליד המזנון של הסלון. משהו
בלוזי.... חשבה. שיתאים למצב הרוח..
היא חזרה לסיגריה שלה. עשן אפרפר היתמר ממנה בהילוך איטי.
החתולה שלה קפצה עליה, נקייה מדאגות והתחננה לתשומת לבה. היא
נענתה לה ברצון. החיה הקטנה הייתה כל כך תלויה בה. בדיוק כמו
שאני תלויה בו. היא חשבה בצער.
עד אז לעולם לא היו לה ספקות. היא הייתה חזקה. לבד, הלבד שלה
חיזק אותה. להיות  ביחד החליש אותה. מחק אותה כמעט.
היא הדליקה עוד סיגריה בשביל המורל העצמי. רצתה לברוח מהמחשבות
שרדפו אותה וידעה שאינה יכולה. שאסור לה לברוח יותר.

הפלאפון שלה התנגש עם צלילי הבלוז שהגיעו מהמערכת. היא קמה
מהספה הקטנה ליד החלון והלכה לחדר השינה לענות לפלאפון שלה.
הוא היה מונח על השידה שליד המיטה הזוגית שלהם. במובן מסוים זו
הייתה המיטה שלה יותר מאשר המיטה שלהם.
"הלו ?"
"מה שלומך איזי ?"
"דני ?"
"כבר שכחת איך אני נשמע ?"
"לא." היא חייכה. למה הוא כל כך טוב בזה ? זה כמעט לא הוגן מול
השיממון שבן זוגה מביא איתו הביתה כל ערב.
"אני בא. אני בדרך אליך. עוד חמש דקות תהיי בחוץ."
היא שתקה. לא היה לה אומץ להגיד כן. מצד שני לא הייתה יכולה
להביא את עצמה להגיד לו לא.
"את לא תתחרטי. חמש דקות, תהיי בחוץ."  
הוא סגר.
חמש דקות זה לא מספיק זמן להחליט אם לבצע חטא או לא היא חשבה.

דני היה ההפתעה של העשור שלה. היא הכירה אותו באיזה פרויקט
שעשתה בשביל העבודה. הוא היה כל מה שבן זוגה לא היה. הוא היה
סקסי, הוא היה חסר פגמים, הוא היה כריזמטי, החלטי, גברי.
טוב, היא חשבה מהר, את חייבת להחליט. היגיון או רגש ?
היגיון אומר..... את איתו כבר שנתיים וחצי וכבר הרבה זמן שלא
הרגשת חיה. מצד שני את איתו כבר שנתיים וחצי. היא החליפה בגדים
תוך כדי הדיאלוג שלה עם עצמה. שנתיים וחצי ! שנתיים פאקינג
וחצי מה לעזאזל את עושה ? את יכולה לחיות עם עצמך בתור בוגדת ?

אבל אם את בלב שלך לא איתו, אם הלב שלך דופק כל פעם שאת רואה
את דני. אם את במחשבות שלך לא איתו, אם את בגוף שלך לא
איתו.... כלומר זה רק עניין של להחליט ולומר לו. ולזרוק שנתיים
וחצי לפח ?
לוותר !
וכל פעם שאת מוותרת בשבילו על ההרגשה הזו, על החיות הזו, את
מאבדת את עצמך יותר.
איזבל הרגישה שמוחה נקרע לגזרים. בהרגשת חוסר האונים היא לקחה
עוד סיגריה. אם הדיכאון לא יחסל אותי הסיגריות בטוח יעשו את זה
במוקדם או במאוחר היא חשבה. חמש הדקות שלה נגמרו. היא כבר
הייתה לבושה. כל מה שהיא צריכה לעשות זה לצאת החוצה וההרפתקה
שלה תתחיל. או תיגמר.
חוטי ההיגיון המעטים שנותרו לה החלו להיפרם בראשה. היא נעלה
נעלי עקב שחורות כדי להרגיש כמו הדמות שבמחשבות שלה. אם היא
הולכת לבגוד לפחות שתראה כמו התפקיד. היא לקחה את התיק שלה
ממתלה המעילים, זרקה פנימה את הסיגריות והפלאפון שלה ויצאה
החוצה.
רגשות האשם המשיכו לכרסם בה עד שהיא ניגשה למכונית שלו. היא
התיישבה לידו בחוסר נוחות.



דני ידע שאיזבל גרה עם מישהו. הוא גם ידע שהם ביחד הרבה זמן.
הוא לא הבין איך בחורה כמוה נכבית ככה. הוא ראה אותה דועכת
למול עיניו. זה עצבן אותו. הוא יצא מהמקלחת והתלבש בזריזות.
מבט חטוף במראה לפני שהוא יוצא. הוא העביר את האצבעות בשיער
ובחן את הגילוח שלו. מספיק טוב.
הוא לקח את המפתחות של האוטו מהשולחן במטבח ויצא. הלב שלו דפק
כל הדרך אליה. הוא החנה קצת מעל הבית שלה וחיכה. עברו עשר
דקות. הוא אמר לעצמו שהיא כנראה כבר לא תגיע ואז היא יצאה,
נעלי עקב וחצאית. המעיל כיסה את המחשוף. היא נכנסה למכונית
בזהירות. הוא הרגיש את המתח יוצא ממנה. הוא ניסה לחשוב מה הוא
יכול לעשות כדי לגרום לה להרגיש יותר בנוח, אבל זה הרבה יותר
קשה בתוך מקום קטן וצר שאין לאן לברוח ממנו. במחווה נואשת הוא
הדליק את הרדיו. השקט נשבר עם המוסיקה. היא חייכה אליו, כנראה
מתוך הכרת טובה שהוא כיבה את השקט.
הוא הסתכל על הפנים המסותתות שלה, העיניים הבוהות שלה. השפתיים
שלה בהקו. כנראה שהיא שמה אודם הוא חשב. מוחו לוקח אותו
במהירות לנשיקה בהמשך הערב. הוא בהה בכביש שלפניו והמחשבות
רצות בראשו. הוא באמת רוצה להיות המאהב ?
הורס הקשרים ? המלאך הרע ?
הוא סילק את המחשבות האלה מהר מאד מראשו והתרכז בכביש. פתאום
היה קשה יותר להיות החלטי ומעשי כשהיא יושבת שם לצדו. משהו בה
ערער את הנוכחות שלו.
מעניין אם גם חבר שלה מרגיש ככה התגנבה המחשבה לראשו.
"איזי ?"
"כן ?"
"לאן את רוצה ? תגידי ואני לוקח אותך."
"אני לא יודעת. תחליט אתה."
"טוב." הוא פנה לים. הגלים תמיד הרגיעו אותו. אולי תהיה להם
השפעה דומה עליה, הוא חשב.
הוא החנה את המכונית ויצא. היא בעקבותיו. לא מחכה לשום דבר
זאת, הוא חשב.



איזבל יצאה מהמכונית. איזה נסיעה מוזרה, היא חשבה. היא בקושי
שמעה את המוזיקה מהרדיו עם כל המחשבות שצורחות לה בראש. היא
הלכה בעקבותיו. עדיין לא לידו. שומרת מרחק של פסיעה ממנו.
עדיין לא בטוחה בעצמה.  
הוא ירד במדרגות אל החול. הכיסאות של בית הקפה היו פזורים
באקראי ליד שולחנות קטנים ועגולים עם מפות אדומות. איזבל עקבה
אחריו בצייתנות. הם התיישבו מול הים עדיין שותקים. הוא תפס את
הכיסא שלה וקרב אותו אליו. הוא הסתכל לה בעיניים.
"מה קורה איתך ?"
היא רצתה לצחוק ולהגיד לו, מה אתה חושב שקורה איתי ? אבל היא
הסתפקה בניד ראש קטן ומשיכת כתפיים שיבין לבד. למרות שבשביל
גברים להבין משהו לבד זו ציפייה שבדרך כלל לא מתממשת היא חשבה.

הוא ליטף לה את השיער. היא התמכרה ליד שלו לרגע. העיניים שלה
נעצמו והמחשבות נעלמו לה.
היא רצתה לשכוח, היא רצתה שהוא ינשק אותה. להתמכר לתחושת האהבה
הרגעית, החמקמקה.
איזי העיפה בו מבט מהיר. אין לו מושג, היא חשבה. חבל שהוא כל
כך יפה.
היא חיטטה בארנק שלה.


דני הסתכל עליה. השיער שלה כיסה את פניה כשהיא הרכינה אותם
וחיפשה משהו בארנק שלה. בטח את הסיגריות הוא חשב.
"את יודעת זה לא בריא ? זה יהרוג אותך בסוף." נדמה היה לו שהיא
שהוא רואה חיוך קטן מבעד לשפתיים שלה. הוא חייך לעצמו, עדיין
לא יכול להסיט את מבטו ממנה.
הוא מצמץ. הוא פתח את העיניים וראה לוע של אקדח מכוון אליו.
הפחד שיתק אותו. הוא ניסה לדבר אבל שום קול לא יצא ממנו. הוא
הסתכל עליה בתדהמה. מה קורה כאן ? לעזאזל מה קורה כאן ? איך
אני בורח, מה אני עושה עכשיו ?
לרגע לא היה לו שום דבר בראש מלבד האקדח שמכוון אליו.
"איזי ?" העיניים שלו נפתחו בטרור, והפנים שלו התעוותו מפחד.



לא היה אף אחד מסביב שהיה יכול לעזור. ירייה מושתקת נורתה
מהאקדח של איזבל. הגבר שמולה שמט את ראשו.



איזבל הכניסה את האקדח בחזרה לתיק שלה. הסתכלה מהר מסביב, לקחה
את המפתחות של האוטו של דני, קמה והלכה במהירות לאוטו. היא
הסתכלה בשעון, יש לה עוד עשרים דקות עד שהוא חוזר לדירה. היא
נסעה מהחוף לכיוון הבית שלהם. כשהיא הגיעה היא החנתה במעלה
הרחוב וחיכתה במכונית. שתי דקות לאחר מכן היא ראתה את המכונית
שלו חולפת על פניה. היא יצאה מהמכונית והחלה ללכת באיטיות לעבר
הבית שלהם. החושים שלה התחדדו, היא הרגישה כל פסיעה בקצות
העצבים שלה.
החושך היה המעטה שלה, המסתור שלה.
היא ראתה אותו נכנס לדירה שלהם. היא חיכתה עוד שתי דקות, וידאה
שאין אף אחד ברחוב והמשיכה. היא הוציאה בשקט את המפתחות של
הדירה ואת האקדח מהתיק שלה והחביאה את התיק השחור מאחורי הספסל
שליד הבית שלהם. היא נכנסה לחדר המדרגות מבלי להדליק את האור.

הדלת כנראה שמעה את תפילותיה ולא חרקה כשהיא פתחה אותה. היא
סגרה את הדלת מאחוריה. היא שמעה רעשים מחדר השינה. היא הדחיקה
את המחשבות שלה וניסתה למקד את עצמה. האדרנלין עשה את שלו.
היא הלכה בשקט לכיוון חדר השינה.
הדלת הייתה חצי פתוחה. היא הציצה מבעד לחריץ, הוא בדיוק הוריד
את הבגדים, עם הגב אליה. אין לה ברירה. היא ידעה את זה. זה או
היא או הוא והוא לא היה מהסס.
היא פתחה את הדלת כיוונה וירתה. ירייה דוממת אחת. היא ראתה את
הכדור מפלס את דרכו דרך העור החשוף שלו. הוא התמוטט לרצפה. הדם
התחיל להתפרץ ממנו. היא הניחה את המפתחות על המיטה ורצה לחדר
הארונות. היא הושיטה יד למעלה ולקחה את הקופסה שחיכתה לה. היא
פתחה אותה ובפנים היו כמובטח הדרכון, כרטיס הטיסה ותעודת הזהות
החדשה. היא סגרה את הקופסה חזרה ושמה אותה במקומה. היא מיהרה
חזרה לחדר השינה. היא הסתכלה מסביב כמעט מצפה לא לראות אותו שם
על הרצפה.
אבל רגע, הוא באמת לא שם..... מוחה הסתער עליה בטרור לא צפוי.
פיה נפער באימה.
תחשבי ! מהר ! מה הוא היה עושה ? לאן הוא היה הולך ? איפה יש
עוד אקדח ?

היא נכנסה לתוך ארון חדר השינה בשקט, והסתכלה דרך חור המנעול
בדממה. היא שמעה סירנות מבחוץ ונבהלה. הן חלפו ושוב היה שקט.
ואז היא ראתה אותו נכנס לחדר, כולו מגואל בדם. הוא לא נראה לה
מודע למעשיו, כנראה שהאדרנלין נתן לו כוח אחרון. הוא התכופף
ליד המגרה שלה וחיפש בפנים. היא יצאה מהר מהארון, הוא הסתובב
אליה והיא ראתה את הזעם בפניו. היא לא חיכתה לתגובה וירתה עוד
ירייה. הפעם מטווח אפס.
הוא התמוטט שוב.  


היא לקחה את המסמכים, והמפתחות של הדירה, נכנסה לשירותים
והסתכלה על עצמה. השיער שלה היה סתור, הפנים שלה אדומות מלחץ
ופאניקה. היא נפלה לרצפה והכל נשמט מידיה. דמעות גדולות זלגו
ממנה. קור הרוח הסטואי שלה עזב אותה. היא ישבה שם עשר דקות,
בוכה בשקט כי פחדה שישמעו אותה.
ואז היא הבינה כמה שהיא עדיין לבד. כמה שהיא תמיד תהיה לבד.
היא קמה מהרצפה, פתחה את הברז של האמבטיה והכניסה את הראש
פנימה לזרם המים החמים. המים זרמו וניקו לה את המחשבות. ניקו
אותה מהאיפור, מהמסכות, מהרגשות. השיער שלה נרטב מהמים וטפטף
על צווארה.
היא סגרה את המים, לקחה את המגבת שלו וניגבה את פניה ואת
הידיים שלה. היא אספה את המסמכים. פתחה את ארון התרופות,
הסתכלה עליו לרגע. אולי עדיף להתאבד ולגמור עם כל זה. משהו
בתוכה בעט בה מבפנים. היא נזכרה. התינוק.
היא סגרה את ארון התרופות ויצאה מהדירה. נעלה אחריה. מצאה את
הארנק השחור שלה מאחורי הספסל. נכנסה למכונית.


היא התעוררה בטיסה בדרך להולנד. הדיילת חייכה אליה.  
"נוח לך, גברתי ?"
"כן. תודה. יש לכם מלפפונים חמוצים בארוחה ?"
הדיילת חייכה אליה בחיוך מבין. היא חייכה בחזרה.  








loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
תמונה חדשה?
לא, במה חדשה.


תרומה לבמה




בבמה מאז 2/6/07 7:35
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דניאל יובל

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה