עברו קרוב לשנתיים שאני ואתה בקשר-לא קשר. בימים האחרונים יצא
לי לחשוב עליך הרבה. על השיחות שלנו על הגג, על רצונך להמשיך
לראות אותי מחויכת, על השיר שכתבת לי, על שיר אחר שאני כתבתי
ואתה הלחנת; ועוד שיר, שלא שייך לך, ולא שייך לי, אבל גורם לי
לשים את אצבעי עליך, על הווייתך, על הקשר שלנו, על החברות. אל
תכעס אם אני כותבת בהשראת השיר, או אולי עצם זה שאני בארץ
רחוקה. אני באמת אהבתי אותך, ואז נהיה לי יותר מדי, ואז
השתנית, וכן, גם אני.
אני לא מבקשת ממך שנחזור להיות מה שהיינו, החברים הכי טובים,
אהבה ורצון לעזור ולהקשיב בלי שום אינטרס. אתה הרי זוכר
שהסכמנו שלאף אחד מאתנו לא מפריע שהתרחקנו, וכך נשאר המצב. רק
רציתי שתדע שהגעגוע העמוק והאישי הזה הוא כלפי אותה חברות,
לפני 3 שנים. איכשהו, בלי לקחת כמובן מאליו, אני יודעת שתהיה
שם כשאצטרך אותך. זה אתה, בנאדם טוב, ואופי לא משתנה. היה לי
כ"כ כיף אתך, ועכשיו, כן, עכשיו, עצוב לי. כאילו נפל עלי גל של
"דיליי" ואני מצטערת, עומרי, אני כ"כ מצטערת על זה שלא באמת
הייתי שם, על זה שנהייתי ביקורתית מדי על כל מיני התנהגויות.
זה מכה בי שוב, בצורה כ"כ חזקה שגורמת לי לצלוע. אני רואה את
הביקורת שלי, מתפשטת כמו אש לעוד כל מיני כיוונים, בלי שום
מעצור, בלי שום מחשבה לתת לבנאדם לחיות כרצונו. ואז בא הצורך,
באה ההרגשה, בא הקול הפנימי שאומר: "שירי, את צריכה להתרחק,
מכולם, אולי גם מעצמך." ועכשיו כשאני חושבת על זה, אולי גם
התרחקתי ממך, כי נכנסתי אל תוך תקופה דומה, שאני מרגישה שאני
עושה רע לאנשים, או אפילו לבנאדם אחד, בנאדם אחר שהוא לא אתה.
ואני צריכה להתרחק מכולם, כי חברות אתי לא שווה לאף אדם,
במיוחד לא כשיש רגעים שאני מרגישה שבעצם רגשותיי הם קיר.
לפעמים נמאס לי להיות חזקה בשביל אחרים. הייתי רוצה שיקשיבו
לכל בעיותיי, רק יגרמו לי לבטוח ולהרגיש בנוח להוציא אותן
החוצה, ורק אז אהיה פנויה לכל הצרות, גם של אנשים שלא קרובים
אליי. אבל אז זה יהיה מנוגד לאיך שחינכתי את עצמי להתייחס
לאנשים - לפעול מהלב, לעשות צעדים, ולא לצפות לתמורות, בשום
דרך. אני לא יודעת מה אני רוצה מעצמי, ובטח שלא מתכוונת לבלבל
אותך, אבל תזכור שהייתה שנה אחת מאוד בולטת, מאוד טובה, בה
חלקנו את כל המחשבות שלנו, את כל החלומות. ולמרות שלא ביום
אחד, כשכל אחד מאיתנו נפרד לשביל אחר, אני יודעת שהחלומות לא
השתנו. תשמור על הקיים, בתוכך. אני אוהבת ונמשכת אל אותו
זיכרון ממס, שלי ושלך ביחד, החברים הכי טובים. אני פה, עומרי,
באותו מקום לעוד הרבה שנים; תמיד ההתקדמויות בחיים שלי היו
אטיות. אני פה אם גם אתה תצטרך אותי, ואתה יודע שלא אשכח אותך.

סביר להניח שלא תקרא את המכתב הזה, וגם לא תגיב. אך אם תתקל
בו, תהיה לך הערה צינית בראש על "מה לעזאזל פתאום 'נזכרתי'"
בך. אבל שתדע, מדי פעם אתה עולה בראשי, אבל בימים האחרונים
המחשבה הייתה הרבה יותר חזקה. מקווה שתזכור לקרוא מכתב אחר.
בדידות, שימחה, אחדות, אמונה, עצב, שפה, מגע, חיבור, תשוקה,
שנזכה לחוות הכול מהכול.
אתה חבר אמתי, עומרי.
שלך,
אני.