לילה.
אני בבית שלי, לבד.
מתגעגעת אליך ושואלת עצמי למה.
מה היה שם?
כלום, נוחות, אלכוהול, סקס פרוע, שגרה מדומה, התחשבות
אגואיסטית, אשליית אהבה.

מהרגע הראשון ידעתי שאתה לא בשבילי. לא מתאים לי.
התלהבתי מכל מה שאתה יודע, מכל הסמים שניסית ואני לא העזתי
לנסות. התלהבתי מזה שאנחנו כל כך שונים, מהאפשרות של לחיות
חיים אחרים לגמרי משלי, או לפחות להציץ אליהם. לברוח מהשגרה
הזו שלי. להעיז, להתנסות.

ולילה אחד החלטת לחתוך, לברוח.
כבר חודש שבא לי להרים טלפון, לשאול אם גם אתה מתגעגע. להזמין
אותך ללילה, מתוך תקווה קטנה וסמויה שתישאר גם לבא אחריו - ממש
כמו בהתחלה. הרי מעולם לא חשבת אפילו להישאר לישון פה.
ואתה יודע, זה מוזר איך נכנסת לי לנשמה ולחיים, כשאני בכלל לא
מכירה אותך בעצם. אני נזכרת בך, וחוץ מתמונות של סקס יש לי
בעיקר בראש תמונה שלך שותק, לבד עם כל המחשבות האלה שלך שאתה
אף פעם לא משתף עליהן אף אחד.

אז איך זה שאני מתגעגעת למישהו שאני לא מכירה?
אז נכון, אני מכירה את הגוף שלך ולמרות שהוא לא הגוף שאני
חולמת עליו, הוא חסר לי.
בייחוד החיבוק הזה של הזרועות החזקות שלך בלילה, כשהולכים
לישון. מצמידות את הגב שלי בחוזקה לחזה שלך. מודיעות לי שאין
לאן ללכת.
וגם אם אני ככה מתעוררת מתוך שינה ומתהפכת הן נענות אליי,
מתמסרות, נותנות לי לעשות בהן כרצוני, לפסל כמעט.
אבל אתה מבין, אין שום דבר אישי ברגעים האלה, רק צורך בחום
וביטחון שמקבל מענה. אתה לא שם. אתה רק חפץ, גוף.
שיחת הטלפון הקטנה כל ערב חסרה לי - איך עבר היום, מה
התוכניות. קטנה כזו דקה, שתיים. כמעט תמיד אתה מתקשר.
אינפורמטיבית. יש בה שמחה אך נזהרים בה בגילויי קירבה וחום, פה
ושם מישהו ממלמל מאמי או מותק למכשיר הסלולרי. אין כאן הוויה,

שוב רק צורך. נחמד שמישהו מתעניין בי. לא יותר לא פחות. לא
אישי.

ואם הכל כל כך ברור וריק מתוכן ולא אישי אז מה זה געגוע? ולמה
הוא כאן? ולמה הגעגוע הזה?