ממש הרגע ריסקתי לעצמי את הלב.
קרעים-קרעים,
חתכים-חתכים.
והנה אני שוב על המסלול.
רץ בשרירים מתוחים.
מתנשף.
יש לי מטרה.
אני מזנק מעל למשוכות,
בלגימות עמוקות של אוויר קר.
הרוח מכה בחדות.
מפזרת נתזי דם של רומן,
שנראה עכשיו ישן-ישן.
רסיסים-רסיסים.
על המצח.
על הלחיים.
על הריסים.
על השפתיים.
על השיער.
על הצוואר.
ועל הפרח האדום והדוקר
שמחזיקה היד המושטת.
עדיין חי.
עדיין נושם.
עדיין נושך.
הרגל עדיין בועטת.
עדיין שוכח לזכור לסגור.
עדיין זוכר לא לשכוח לפתוח.
מחייך כמו ילד.
חולם כמו קומוניסט.
ממהר להגיע.
ממהר להספיק.
לומר.
זה בשבילך.
קטפתי...
ממלמל מילים משומשות.
חורז משפטים מקומטים וישנים.
מה?
לב?
בטח שיש לי.
את לא רואה?
הוא מרוח לי על כל הפנים.