רבנו, כמו תמיד. הפעם אמרתי דברים שלא הייתי צריך להגיד.
הכעס בינינו החל לדעוך, אבל מסיבה לא ברורה המשכנו עם הצעקות.
"אני אעזוב", הפצרתי בה, רותח מכעס. היא נראתה בטוחה בעצמה, אך
גם מעט מהססת.
"תעזוב. נראה אותך".
הוצאתי מזוודה מהארון והתחלתי לזרוק לתוכה כל מה שהיה בהישג
יד.
"עכשיו זה באמת! אני עוזב!" כמעט וצרחתי.
"עוזב?", היא שאלה ונראתה מופתעת, אך לא מאוד מודאגת.
"נו... מותק, אני לא באמת עוזב", אמרתי משועשע נוכח פרצופה
הדואג, והתחלתי לפרוק את המזוודה.
"לא עוזב?" היא אמרה, ובמבט לאחור היה משהו מאוכזב בקולה.
"כל עוד את לא עוזבת קודם".
היא חייכה אליי ונראתה משועשעת.
קמתי בבוקר והמיטה הייתה ריקה.
הריח החזק של הבושם שלה נישא באויר.
פתק לבן היה מודבק על המראה ועליו רשום בכתב מושקע,
'עזבתי'.
אז ארזתי את דבריי, ונעלתי את הדלת אחריי.
כל הדברים שלה, עוד היו בדירה.
חודשיים אחר כך קיבלתי טלפון. מספר הטלפון שבדירה שלנו, היבהב
על הצג.
"אורן?", שמעתי את קולה המהסס
"כן?"
"אני מתחתנת"
למען האמת, מופתע-לא הייתי.
"שיהיה במזל טוב", אמרתי כמעט בלחש, וניתקתי. |