מלפניו הוא ראה שלושה מבני ענק. אחד מהם היה מגדל לבן ומחודד
שהזדקר אל השמים מתוך כמה גושי בטון עצומים. שני המבנים האחרים
היו זוג בנייני  בטון הניצבים דוממים ומעוררי אימה בגודלם.
הניגוד הרב ששרר בין המגדל הלבן ובין מבני הבטון האפורים עורר
בו השתאות. לרגע הוא אף אהב את הניגוד הזה. הוא הבחין כי הכביש
הרחב, זה שתחם את הגן אותו עזב כעת, מתפצל לשני רחובות שונים.
דרך אחת הובילה אל המגדל הלבן ואילו השנייה אל בנייני הבטון.
האם עליו לבחור באחת מהן?
הוא הביט לעבר הבתים האפרוריים שהיו מימינו. לכל אחד מהם הייתה
חצר ירוקה וארוכה, שהובילה אל צדו האחר של כל בית. הוא פסע
לאורך הבתים, מביט בחצרות, ואז נעצר מול אחת מהן. משהו לא ברור
במראה החצר הזו משך אותו. היא הייתה שונה משאר החצרות. זו
הייתה חצר מיוחדת. לכל אורכה היו עצים ירוקים שענפיהם המסוככים
גרמו לה להיראות כמין מעבר למקום אחר. המעבר הזה הזכיר לו את
המערה ממנה בא, אך זו הייתה מערה ירוקה ומושכת עין. נכון הדבר
שגם שאר החצרות היו נאות וירוקות אך כאן כאילו ושרר קסם מיוחד.
החצר הזו קוסמת לי, יש בה משהו שאין בחברותיה, הוא החליט ונכנס
אליה.
הוא הלך באיטיות, מביט סביבו, ונותן לקרני השמש לחדור מבעד
לתקרת העלים הרכה, לחמם את שערו וליפול על עיניו. הוא אפילו
דימה לשמוע ציוצי ציפורים. ואולי באמת היו כאן ציפורים,
מסתתרות בין ענפי הקסם שמעליו ומביטות באורח החדש שעובר תחתן.

ואז הוא שוב נעצר כיוון שמימינו, מוטל בין השיחים, הוא הבחין
בחפץ ורדרד ומרובע. הוא קרב אליו ואז הבחין כי מדובר בספר
מרופט. הוא הרים את הספר והתבונן בו. על הכריכה היה ציור גדול
שדמה למטבע עתיקה וחור עגול במרכזה. על המטבע היה חרוט: 10
MILS. הוא פתח את הספר, אך הכתב היה בלתי מוכן. היו בו גם
ציורי תחריט שונים, בעיקר של אנשים ובתים ישנים, אך מה שמשך את
עיניו הייתה דווקא תמונת תצלום דהויה ובה מגדל אבן ובקצהו,
מלבד גג רעפים וצריח מחודד, ניצב גם שעון קיר גדול. הוא הבחין
כי מחוגי השעון הראו בדיוק את השעה שתיים או שתיים עשרה ועשרה,
כיוון שקשה היה להבחין איזה הוא המחוג הגדול ואיזה הקטן. מסביב
למגדל נראו בתצלום לא מעט אנשים ואף מרכבות וסוסים.
כעת הוא הבחין כי החצר בה הלך שימשה למעשה מעין מעבר שהוביל
אותו אל רחוב צדדי וקטן. הוא החל ללכת ברחוב הזה וראה כי הוא
מוקף בכל מיני מבנים משונים. מימינו היו אלו מבני בטון אשר דמו
לקוביות בטון גדולות בעלות קצוות מחודדים וחלונות מעוינים,
חלקן של הקוביות אפורות, חלקן לבנות וחלקן שילוב של השניים.
לצידן ניצבה לה ארובה פולטת עשן. בהמשכן הוא ראה מבנה שחזיתו
המוארכת הייתה גם היא בחלקה לבנה וחלקה אפורה. במרכז המבנה
ניצבו שני שערי ברזל גדולים. על החזית היה כתוב: המכון
לפתולוגיה. הוא השתהה מעט בהביטו על הכתוב ואז הביט לשמאלו. גם
בצד זה שכנו מבני בטון אפורים ומוארכים, אך בהמשך  החליף אותם
מבנה לבן ומוזר, אשר חזיתו הארוכה הייתה מחולקת לרצועות
מתפתלות, אשר שיוו לו מראה גלי ורך, יוצא דופן למדי בנוף
האורבאני הקודר שסביבו.  כאשר סקר בעיניו את הגלים הלבנים הוא
ראה לפתע כי בהמשך הרחוב, ממש מתחתם, מצוי דבר מה בלתי מובן.
הוא קרב באיטיות אל העצם הזה וככל שהלך והתקרב העצם עצמו הלך
ולבש צורה של חללית!
זו הייתה חללית קטנה עשוית פח שניצבה בקצה הרחוב, למרגלות מבנה
הגלים הלבן והמפותל. לצדה של החללית עמד יצור קטן, עשוי מפח גם
כן, שהיה כבול אליה בשרשרת ברזל. היצור הזה עמד בגבו אליו
וכשהוא הקיף אותו ונעמד מולו, הוא ראה כי ידו של אותו יצור
מושטת קדימה, כאילו ורצה לגעת בו. היד הייתה בעלת ארבע אצבעות.
מאחורי החללית, מעבר לקיר זכוכית ארוך שניצב בחזית הבניין הלבן
והגלי, היו פזורים, דוממים ואפלים, פסלי אבן רבים. הוא קרב אל
קיר הזכוכית והביט בהם.
אישה קירחת, ללא עיניים וידיים. זוג ציפורים מחוברות, הפונות
זו אל זו ונושקות במקורן. כף יד קפוצה ובתוכה פה פעור לרווחה.
שלוש דמויות קטנות רוכבות על גב מזרק גדול ומחזיקות במעין
עיגול בצורת כעך. כל אלו היו שם ועוד מיני פסלים מוזרים
בצורתם.
דקות ארוכות הוא עמד בסמוך לזכוכית וסקר במבטו את הפסלים. אך
לפני שפנה והלך משם, הוא חזר לרגע אל אותו יצור קטן וקפוא
והביט בו לעוד כמה רגעים, ואז הושיט יד מהססת ונגע בידו המושטת
של היצור.
כאשר המשיך בדרכו הוא יכול היה להבחין כי בצדו השני של המבנה
הלבן עמד בניין גבוה וקמור, בעל צבע חום אדמדם, ולכל אורכו
שורות- שורות של עשרות חלונות קטנים. לרגע הוא דימה אותם
לעשרות עיניים קטנות, אשר בוחנות אותו בקפידה יתרה.
למעשה הוא חזר אל הרחוב הראשי אותו עזב כאשר נכנס אל החצר
הקסומה. הוא שוב הבחין בזוג בנייני הבטון העצומים ובהמשך הרחוב
הוא ראה את המגדל הלבן והמחודד. צעדיו האטיים הלכו וקירבו אותו
אל המגדל המאיים הזה וככל שהתקרב, הלך והתרומם ראשו של המגדל
יותר ויותר, כמעט ונוגע בשמיים האפרפרים שמעליו, כמעט וקורע
אותם בקצהו החד. הייתה איזו שהיא עצמה לא ברורה טמונה במגדל
הזה, עצמה מרתיעה ומרתקת כאחד. האם גם משם מביטים עליו? כמעט
ויכול היה להישבע שכן, הוא חשב בלבו ואז צחק לעצמו. אין זו
סביבה מתאימה לפרנואידים, בהחלט לא.  בעודו חולף על פני המגדל
הוא ראה כי מימינו נפרסת לה רחבה גדולה, מוקפת במבנים נמוכים,
ומלאה גם היא בפסלים המשתרעים על כל שטחה. הפסלים היו עשויי
מתכת ורובם היו בצורות לא מובנות. בעצם היו רק שלושה פסלים
שהראו דבר מה מוגדר: האחד היה בצורת פנים גדולות ושטוחות של
שור זועם, השני הראה גבר ואישה, מגושמים וחסרי פנים, היושבים
זה לצד זה, ואילו הפסל השלישי, וזה שמשך אותו יותר מכל, הראה
דמות של גבר, לבוש במה שנראה כשמלה. הדמות החזיקה בידיה שני
מקלות, מניפה אותם באוויר ומוכנה לפרוט בכלי נגינה מוזר, עשוי
מיתרים, שניצב מולה. עיניו של האיש היו עצומות והבעת פניו
הייתה כזו של ריכוז מוחלט, כאילו וכל חייו התכונן לרגע הזה, בו
יוכל לנגן בכלי חסר הצורה שמלפניו.
לאחר שהביט באותו פסל במשך דקות ארוכות, הוא שב וסקר במבטו את
כל הרחבה והפסלים שאכלסו אותה. פסלים ובניינים, פסלים
ובניינים, חשב. מקום כל כך מוזר. וכל כך שומם...  הוא שוב הרים
את עיניו אל המגדל הלבן. הפעם באמת חש כי מישהו מביט בו משם.
מישהו, או משהו, הסוקר אותו ועוקב אחר תנועותיו ומעשיו. כאב
ראש עמום פשט בראשו. הוא הביט שוב אל הפסלים. האם הם מביטים
אליו בחזרה? האם יש עוד מישהו, מלבדו, במקום המוזר והשומם הזה?

במרחק קצר מרחבת הפסלים עמד מבנה, אולי המוזר ביותר שנתקל בו
עד כה. חזיתו נראתה כמו ארמון מהודר ועשוי שיש, במרכזו ניצב
מעין שער קשתי ומאורך ומדרגות מובילות אליו. חוט ארוך, שבקצהו
חרוט מוכסף, השתלשל מתקרת השער. זמן רב הוא עמד במקומו כמשותק,
מביט אל השער ואל החרוט היורד ממנו. ואז חזר אל עצמו והחל
לצעוד, מטפס באיטיות במדרגות, עד שהגיע אל השער. הוא נכנס ועבר
דרכו.  
הוא הגיע אל גן. אך הגן הזה לא דמה בכלל אל הגן הקודם, בו פגש
את החתול השחור. היה זה גן מיוחד ויפה, שבכניסה אליו ניצב עמוד
שיש גבוה. הגן היה יפה מכיוון שהוא הכיל בתוכו חלקות ירוקות של
דשאים וערוגות פרחים, שהופרדו זה מזה על ידי שבילים מסותתים.
עצים ננסיים צמחו מתוך חלקות הדשא ומנורות, שהיו מקובעות בתוך
רצפת השבילים, הפיצו אור לבן וחיוור. הגן היה מיוחד, משום
שנבנה בצורה מעוגלת ומוגבהת. הוא נעמד במרכז הגן והביט סביבו.
צורתו המעוגלת של הגן גרמה לכל הבניינים שסביב להיראות כאילו
והם סובבים את הגן בצורה מעוגלת גם כן. המגדל הלבן, מבני הבטון
האפורים ועוד בניינים, חלקם חדשים וחלקם ישנים יותר, כאילו
והקיפו אותו מכל עבריו. הוא דווקא אהב את המראה הזה. הוא הביט
אל השער הקשתי דרכו נכנס לכאן. להפתעתו, הצד האחורי של מבנה
השיש, דרכו נכנס אל הגן, היה שונה לחלוטין מהצד הקדמי: הייתה
זו תערובת מוזרה וכאוטית של מבנים מדורגים ושל קירות עשויי
זכוכית, הנחצים על ידי עמודי תמיכה לבנים. מספר מעליות שקופות
עלו וירדו לאורך הקירות. אכן מכל המבנים המוזרים שראה עד
עכשיו,  זהו המבנה המוזר ביותר. מבנה צר, כמעט שטוח, מצדו האחד
שיש מהודר ואחיד ומצידו האחר גיבוב חסר צורה וסדר. ובמרכז -
השער הקשתי והחרוט המוכסף היורד ממנו ומאיים ליפול על כל מי
שיעבור תחתיו. הוא חייך לעצמו ונענע בראשו מצד לצד. מעניין מי
המטורף שתכנן את כל זה? ולשם מה? הרי אין כאן אף אחד...
הוא שוב הביט סביבו ואז קפא במקומו וחיוכו נעלם. עיניו נפקחו
לרווחה. על אחת מחלקות הדשא, בסמוך לאחד העצים הזעירים, ישבה
לה דמות. לא פסל עשוי מתכת או פח, אלא דמות אמיתית. דמות בשר
ודם!
הוא קרב אל הדמות בצעדים איטיים, אינו גורע את מבטו ממנה.
הייתה זו נערה. נערה ממושקפת ובעלת שיער ארוך שהביטה אליו
בחזרה וחייכה בשלווה. בידיה היא החזיקה בספר פתוח שעליו היו
מודפסות האותיות: מ  מ  מ