"מתנדנד בין חיים למוות
כנוצה המייחלת לקרקע.
בוכה.
צוחק.
משתתק.
צורח.
אף אחד לא שמע,
אף אחד לא ראה."

ככה הוא הרגיש כל חייו.
בכל הרגעים הקטנים - הרגעים אותם שכחתם.
כמו אותה פעם שאימו נעלה אותו בחדר בהיותו קטן.
כדי שיחשוב קצת - שיירגע. אחרי הכל היו לו בעיות.
בבית הספר אמרו לו לספור עד 10.
אך הוא לא מבין, זה לא עוזר, הם לא עוזרים.
שקרים.
וככה הוא גדל.
על מצע של סיפורי בדיות.
מהילדות - מההורים, מהחיים - מהחברים, מהבגרות - מהמדינה.
הוא הרגיש נבגד.
בוהה בקירות בעוד השדים מנסים להעירו.
בהתחלה היה לו רע ומר, אך אתם יודעים, מתרגלים.
וככה הוא,
למד להישאר תלוי...

ב א ו ו י ר .

החיים מתנגשים עם הרצון של המוח למצוא תשובות.
התהיות מתגבשות למין עוצמה גדולה של שאלות
אם הוא יפתח את הפה - הוא יהרוג אותם.
לא במעשים, במילים.
הוא יחריב את שלוותם, דבר שמעולם לא רצה.
אמרו לו להיות אנוכי, אך זה לא הוא.
הוא לא מרגיש ככה.
ואחרי הכל שנים הוא מכריח את עצמו להישאר אמיתי.
אך כרגיל כולם השאירו אותו נטול תחושה, רגשות,
והרצון,
הרצון לחיות. נאבד.
[אבל ממתי אכפת לכם?]
נשען לו בביטחון על כלום.
סומך על עצמו רק כשהוא שקוע

ב א ו ו י ר.

המעשים שלו לא נראים לעין, אבל הוא לא בלתי נראה.
הוא מחייך בשקט, כשהוא לבד.
מחגך לו על טיפשותם של אחרים, כמלגלג או צוחק עליהם.
למרות שהוא מבין אותם, והוא יודע את זה.
אחרי שנים שהוא ללא תחושה, ללא אפשרות להביט למעלה...
"האור בקצה המנהרה". סוג של אמונה.
הוא מחכה למשהו.
חלק קוראים לו משיח, חלק חושבים שזהו סוף העולם.
הוא מחכה רק לשקט.
שר לו שירים כדי להרגיע את עצמו - משקר שהמצב עוד יהיה טוב.
מרחף לו באזורים ששייכים רק לו.
פינות קטנות שהבדידות רכשה לו. שהוא רכש לעצמו.

ב א ו ו י ר

מישהו אמר לו פעם ש"הילד הזה הוא אני".
אבל הוא לא, זה מישהו אחר.
מישהו שלא חשב או רצה להיות.
ומלית ברירה ובחוסר רצון מוחלט.
ללא אהבה, ללא יעוד, ללא חיים.
הוא נשאר תלוי,
כי אחרי הכל מתרגלים עם הזמן.
מה לא ככה?


ב א ו ו י ר.