מאז המקרה, עוד לא מצאתי לי שותף קבוע בניידת.
במקום זה, כדי שהמנהל של התחנה ייתן לי לחזור, הצלחתי לשכנע
אותו שכל יום אני אקח איתי אחד מהחדשים, לחפיפה. אני אסביר להם
כל דבר איך הוא עובד פה מה צריך לעשות, וככה כל יום הם
מתחלפים.
צעירים כאלה, חלק מהם היו קרביים חלק בכלל לא עשו צבא. יש כאלה
שבאו בשביל ההורים שלהם ואפילו כמה בשביל לעשות פוזות על
החברה.
הייתה אחת, קצת פחות צעירה, מוזרה כזאת עם קוצים ועגילים בכל
מיני מקומות, כ"כ הרבה שכששאלתי אותה כמה יש לה היא אמרה שהיא
לא זוכרת ושיש כמה שזה קצת בעייתי לה לספור. היא סיפרה לי שפעם
היא הייתה משתמשת בסמים, וכל שבוע היו עוצרים אותה על החזקה,
על סחר, וכל פעם היא הייתה יוצאת מזה נקייה. עד כדי כך
שבאיזשהו שלב הפסיקו להביא אותה לבית משפט כי ידעו מה תהיה
התוצאה. היה לה הסכם עם השופט שהיא עוזרת לו לעשות פשיטות והוא
לא מכניס אותה לכלא.
יום אחד, כשהיא הייתה בהודו, היא הבינה שהיא בעצם רוצה חיים
אמיתיים עם עבודה רצינית ואולי אפילו בית עם משפחה, אז היא קמה
באמצע המסיבה ורצה מהר לקנות כרטיסים למטוס הראשון שיכול לקחת
אותה לכאן, כדי שהיא לא תתחרט או תשכח בטעות, בפעם הבאה שהיא
כבר לא תהיה מסוממת. כשהיא הגיעה לארץ היא פגשה את אחד השוטרים
שהיה עוצר אותה פעם מלא. הם ישבו ועישנו קצת מהחומר שהיא הביאה
איתה מהודו ביחד והוא סיפר לה על העבודה ואז היא החליטה שזה מה
שבא לה לעשות. בינתיים יש לה בית עם גינה וכלבה וחתול ושני
דגים באקווריום שהיא מחליפה להם מים כל שבוע, כדי להתרגל
לאחריות. היא אפילו נתנה להם שמות, לכלבה קוראים מרי ולחתול
קוק. היא רצתה שאני אציע לה שמות לדגים אבל אמרתי לה שבשביל
לתת למישהו שם צריך לפגוש אותו לפני והיא אמרה שאולי פעם היא
תביא אותם איתה לתחנה או אולי נלך אליה הביתה באיזו משמרת
ונראה.
היא אמרה לי אפילו שהכי היא רוצה, להיות שתולה, להסתובב עם
אנשים שלוקחים סמים ולעקוב אחריהם להסגיר אותם למשטרה, לעשות
פשיטות על בניינים וכל מיני כאלה. היא אמרה שהיא נורא נמשכת
לנושא הזה כי היא רוצה נורא לעזור לאנשים שהם במצב שהיא הייתה
פה, ולגרום להם להבין שיש בחיים עוד דברים חוץ מסמים.
לילה אחד כשתפסנו כמה אנשים מעשנים היא החרימה להם את החומר
הייתה נורא גאה בעצמה ובסוף היא השאירה אותו אצלה. כשהיא בקשה
ממני לא לספר לאף אחד שהחומר אצלה אמרתי לה שאם היא לא משאירה
את זה בניידת לי לא אכפת.
וככה, כל לילה אני שומע סיפור של מישהו אחר, כמו ההוא שסיפר לי
שהוא קיבל מכות משוטר בגלל שהוא תפס אותו מתחבק עם חבר שלו,
כשהוא היה בן 16. ההורים שלהם לא התמודדו טוב עם הזוגיות שלהם,
אז הם ברחו מהבית, גרו ברחוב, גנבו מחנויות, מאפיות ואפילו מכל
מיני נשים זקנות, אוכל כסף ובגדים. לפעמים הם אפילו פרצו לבתים
של אנשים שהחבר שלו הכיר וידע שהם לא יהיו בבית והיו מתקלחים
שם ואוכלים ושותים וישנים במיטות נוחות. הם חיו ככה כמעט שנה
שלמה, בחורף, בקיץ, חיו ממקום למקום והסתדרו, עד שיום אחד הם
פרצו לבית של שוטר, בטעות. החבר שלו התבלבל ובמקום להיכנס לשכן
הם נכנסו אליו. השוטר חזר הביתה ומצא אותם  מחובקים בתוך המיטה
שלו ושל אשתו. בהתחלה הוא חשב שאחד מהם זה אשתו, בגלל השיער
הבלונדיני הארוך שהיה לו, אז הוא הרביץ לו מכות רצח, כי מה
פתאום מישהו אחר מחבק את אשתו, וכשהוא גילה שזו לא היא אלא עוד
בחור הוא הרביץ גם לו, אפילו יותר כי הוא כבר היה עוד יותר
עצבני כשהוא הבין שפרצו לו לבית.
החבר שלו עדיין נכה, על כיסא גלגלים ולא יכול לדבר, כל שבוע
הוא הולך לבקר אותו, מביא לו פרחים ועוגיות שאשתו מכינה לו.
היא חושבת שהוא לוקח את זה למוסד למפגרים שהוא גר בו, בהתנדבות
ובכלל לא יודעת על מה שקרה אז. בסוף לא עשו לשוטר שומדבר,
העו"ד שלהם הסכימו שכולם מבטלים ביניהם את התלונות וככה הם לא
יענשו על הפריצות והוא לא ייענש על התקיפה.
פעם כשהייתי בסיור עם מישהו אחר ראיתי אותו מסתובב בשדרה של
הזונות, יש שם הרבה גברים שלובשים בגדים של נשים ולוקחים על זה
כסף, כשהוא ראה אותנו הוא ישר שם לקח את "אחת הבנות" שם ואמר
ש'הוא קטין' הוא בכלל לא היה בסיור ואפילו בלי ניידת אבל הוא
לקח את הבחור איתו ונסע. מה יכולנו לעשות? רק פיזרנו את ההפגנה
והמשכנו.
כששאלתי אותו על זה ביום אחר, הוא לקח אותי לצד ביקש שזה יישאר
בינינו ואמר שגם הוא וגם החבר שלו היו עושים את זה תמיד והוא
רק רצה לדבר איתו ולעזור לו לצאת מזה, להסביר לו שזה לא שווה,
ושהוא היה חייב להתלבש בבגדים אחרים כדי שלא יזהו אותו אנשים
שהוא מכירים והזונות לא יחשדו בו.
היום אני נוסע עם מישהי נורא שקטה, אומרים שהיא עברה איזו
טראומה כשהיא הייתה ילדה קטנה ומאז היא לא מדברת אם היא לא
חייבת. אומרים שזה טבעי, שזה קורא הרבה לילדים קטנים, שהם
מפחדים ואז הם מתחילים לשתוק. האמת, אני לא כ"כ מאמין, כי מי
שרוצה לדבר מדבר ומי שרוצה לשתוק שותק וזה בכלל לא אומר שומדבר
על טראומה אלא שהבנאדם לא אוהב לדבר. אז בהתחלה עוד ניסיתי
לגרום לה לדבר, שאלתי אותה שאלות, התחננתי אליה שתספר לי משהו,
אבל כלום. היא רק עשתה כן ולא עם הראש וחייכה כשמשהו ממש הצחיק
אותה. אמרתי לה שזה נורא חבל שהיא ככה שותקת כי דווקא שמעתי
אותה אומרת פעם משהו למישהו ויש לה קול נורא יפה ונעים אז היא
חייכה אלי חיוך חצי עצוב כזה ואמרה שפעם היא גם הייתה שרה.
שאלתי אותה אם זה לא חסר לה אבל היא לא ענתה וכששאלתי אותה אם
היא חושבת שהיא אי פעם תחזור לדבר באמת היא שתקה שוב כל שאר
הנסיעה.
עכשיו אנחנו על כביש ארבע, שזה הכביש שאני הכי אוהב כי הוא
נורא ארוך ובד"כ אין הרבה אנשים, כי מי כבר נוסע לצפון באמצע
הלילה, אבל היום זה סיור יומי ונתקענו בפקק שכמעט ולא זז.
במצבים כאלו אני מת להוריד את המנורות הכחולות ולהמשיך לנסוע
כמו כולם, אולי לזרוק איזו מילה לנהגים לידי, לחייך אליהם
ולמלמל שאיזו מין ארץ יש לנו עם כל הפקקים, אבל איך שאנשים
רואים אותי הם נבהלים, אפילו כשאני לא על מדים, אולי זה בגלל
שכתוב על השלט של האוטו שאני מהמשטרה. זה נורא מתסכל כי גם אני
תקוע בפקק, וגם אני מבואס ובכלל, אני לא שוטר תנועה ואם מישהו
לא עושה עבירה ממש חמורה אז זה לא מעניין אותי ואני לא אעצור
אותו. אבל הם חושבים שאני כמו איזה דמות מצוירת כזאת שיכולה
לפגוע בהם, כמו הגיבן מנוטרדם או משהו, מתרחקים ממני, לא מנסים
לראות אפילו אם אני נחמד.
כשאני רואה מישהו תקוע, אני תמיד מנסה לעזור, אבל ישר כשאני
עוצר לידו הוא מתחיל להילחץ ולהסביר לי שהוא תכף הולך והכול
בסדר.
פעם הייתי עוצר ליד כל ההומלסים בכבישים, נותן להם קצת כסף,
אבל מאז המקרה אני כבר לא עושה את זה, כמעט. בהתחלה הם נורא
נבהלו כל פעם שעברנו ולא רצו לבוא לחלון אפילו שקראנו להם ורק
ניסו לברוח אולי בגלל שלא רדפנו אחריהם הם הבינו שאנחנו לא
מנסים לעצור אותם, אולי זה בגלל שהיינו באים עם היד מוכנה עם
הכסף מחוץ לחלון. השותף שלי תמיד היה כועס עלי שאני עושה את
זה, אומר שאני נותן להם כסף לסמים ועדיף להביא להם אוכל. אחרי
התחלתי להכין להם סנדוויצ'ים אבל הם אף פעם לא הסכימו לאכול
אותם ורק נראה שהם נעלבו שהצעתי. אז גם עם זה הפסקתי.
המנהל של התחנה אמר לי היום שכדאי שאני אתחיל לחשוב על שותף
חדש, כי עוד מעט החפיפה נגמרת ובטח כולם ירצו לבחור להם שותף
קבוע ואז אני שוב אוכל להישאר לבד.
אבל אמרתי לו שזה לא הוגן שאני אוכל לבחור עם מי אני רוצה
להיות לפני כולם, ושצריך לתת להם גם הזדמנות להחליט ואז ממי
שיישאר אני אבחר. הוא שוב אמר שהוא חושב שאני צריך קצת
חופש,לנוח, לשכוח מה קרה. אבל אני לא חושב ככה.
מאז אותו לילה אני כמעט ולא ישן בכלל ואני לא כ"כ אוהב להיות
בבית כי זה רק גורם לי לחשוב יותר מדי וזה עושה לי כאב ראש, אז
אני עושה משמרות כפולות, לפעמים יותר. כשאמרו לי שיש לי
עיגולים שחורים של עייפות מתחת לעיניים הסברתי להם שזה ממחשבות
ומכאבים אבל הם לא הבינו.
השותף שלי, אם הייתי אומר לו את זה, בטוח שהוא היה מבין ומביא
לו דוגמאות מעצמו גם. אין, היינו השותפים הכי טובים בעולם, גם
בתחנה וגם מחוץ למשמרת. תמיד היינו יחד. תמיד, כל מי ששאלת
אותו היה אומר לך שאין מצב לא למצוא אותנו ביחד. ובכל הבנו אחד
את השני. בכל. מאז, כבר אין מי שיבין.
והכי אני רוצה, לשבת יום אחד עם איזה הומלס, לשמוע את הסיפור
שלו, איך הוא הגיע למצב שלו, למה הוא לא עושה שומדבר, אבל
איפה, איך שהם רואים אותי הם הולכים או צועקים עלי, ואני יש לי
לב רגיש. אני באמת לא מבין למה אנשים שונאים שוטרים כ"כ.
קוראים לנו מושחתים ומלשינים ופושעים ועוד כל מיני דברים לא
נעימים. אני לא מכיר שוטר אחד שלא התגייס למשטרה כדי לעזור.
השותף שלי דווקא היה מצדיק אותם הרבה פעמים, זה היה הדבר היחיד
שלא הסכמנו לגביו.
בכל הסכמנו ותמיד הבנו אחד את השני, ומאז, פשוט אין מי שיבין,
אז אני יוצא לסיורים, כל לילה עם מישהו אחר, עושה לו חפיפה
ושומע את הסיפורים שלו.
הכי טוב לי ככה, כמה שמדברים איתי יותר, אני חושב פחות, אני לא
אוהב לדבר על עצמי וגם ככה אין מי שיקשיב לי, אז אני מקשיב
לאחרים. אבל בימים כאלה, שאף אחד לא מדבר אז אני חושב המון
ומתחיל לכאוב לי הראש ואז אני נהיה ממש ממש עייף ואפילו שזה מה
שאני הכי רוצה, נורא קשה לי לעצום עיניים.
אף פעם לא חשבתי שיהיה כ"כ קשה לזהות גופה.