אילו אותן הטעויות תמיד.
כל כך קרוב,
כל כך פשוט,
וכל כך רחוק. קרוב ומרוחק.
שומר על המרחק הסביר כדי לא ליפול שוב לשם.
כדי לא להגיע למקום המכריע ההוא.
האם זאת אני?
לא.
אני לא מספיקה בשביל האהבה הזו,
קטנה מדי בכדי שאוכל להכיל כל כך הרבה אהבה.
רק המחשבה, והפחדים ממלאים אותי
אוחזים בי חזק חזק, והנה
הדמעות זולגות.
כל כך קרוב הוא,
כל כך קליל,
בהיר.
רק חושבת עליו,
מבטאת את שמו,
ובראשי עולה לה תמונה של קרני שמש בהירות
הצוחקות אלי מבין העננים.
גם הוא צוחק,
אך איתי, לא צוחק עוד.
רק דואג שלא יפול,
שומר על מרחק סביר.
ואני, כמו נדחקת למטה
לאט לאט.
השקט ממלא את החלל,
זה רק הוא ואני עכשיו.
אני והשקט הזה,
של האכזבה, הפחד, של הדמעות,
של הדמיון ההרסני הזה, שלא נותן לי מנוח.
שקט,
ובראשי רק צחוקו המתגלגל.
כמו מלגלג, על הצער שלי.