כשיובל הצליח סופסוף למשוך את עצמו אל הפסגה, כולנו ראינו שהוא
כבר לא ישרוד את הלילה. רגל שמאל שלו המשיכה לדמם למרות
התחבושת המאולתרת שרותי קשרה לו. הפנים שלו היו חוורות והוא
התנשם בכבדות, גם מהעלייה וגם מהכאב.
"מים" הוא לחש.
רותי הסתכלה על אלון ושלחה יד לג`ריקן חמש השטוח שנשען עכשיו
על אחד הסלעים.
"יש לנו עוד חמישים קילומטר עד לגבול ואין לנו איפה למלא את
זה". אלון אמר בלי להרים את המבט מהזרדים שכבר אסף וריכז בשטח
מוגן מרוח.
"אין לך טיפת כבוד לבני אדם." רותי סיננה וניגשה ליובל שנח על
בטנו כשפניו מונחים על הסלע האפור והקר.
"יש לי כבוד לחיים. ואני לא הולך לוותר עליהם למען מי שכבר לא
ניתן לעזור לו"
החיבוק של שירלי התהדק סביבי. פתאום הבנתי שהיא ערה ומודעת למה
שקורה.
"איך את מרגישה?" שאלתי אותה בלחש.
"הפוכה לגמרי. כמה זמן ישנתי?" העיניים הכחולות שלה בהקו
בעייפות אינסופית על פניה שנצבעו עכשיו בצהוב-זהוב שלפני
שקיעה.
"בערך שעתיים." אמרתי, מסתכל על הנוף שההר הציע לנו.
היער הטרופי הירוק שממנו הגענו, רחש עכשיו בהתארגנות של בעלי
חיים שחיפשו מקום בטוח ללילה. קבוצות רבות של ציפורים ירדו אל
תוך העמק להתחבא בין ענפי העצים והשרכים. הקשבה זהירה יכלה
לאתר להקות קופים שמבצעות את מטלות היום האחרונות. בתוך כל
הסבך הזה היו גם מספר מקומיים נושאי נשק אשר וודאי הקימו מחנה
כמונו, מתכוננים להמשך המרדף ביום שאחרי.
"זה באמת חכם להדליק אש הלילה?" הסתכלתי על אלון שכבר מילא את
הסיר במים עד האמצע.
"מדף הסלע הזה שקוע מספיק בתוך ההר כדי שלא יראו את האש
מלמטה." יעל, שעזרה לרותי לחבוש מחדש את הפצע של יובל אמרה
בשקט.
"אם אתה רוצה שיהיה לך מספיק כוח לזוז מחר, אז אין לך ברירה כי
צריך לאכול." הוא שפך פנימה אבקת חלב, סובין וסוכר. מכין
לכולנו דייסה שאמורה לחזק אותנו.
שירלי התרוממה קצת. הכתפיה השמאלית של גופייתה הסגולה גלשה מטה
והזכירה לי ערים אקזוטיות ואת שנינו רוקדים ביחד צמוד בתוך
מועדון שכוח אל. היא הסתכלה אל תוך עיני, קרבה את ראשה לראשי
ונשקה אותי.
"שמרת עלי כשישנתי?" הנהנתי. היא הנמיכה את מבטה. נישקתי את
מצחה.

                                     
שירלי ואני תמיד היינו "כמעט". מאז שהכנו בצבא זה היה גלוי
וברור ועלה בכל שיחה שלנו. אף פעם לא אמרתי לה שאני מחכה שהיא
תגיע להחלטה, להבנה שלאהוב זה סיכון ששווה לקחת.
רק כשהצעתי לה להצטרף אליי לטיול הזה היא הסכימה. `רק שנינו`
אמרתי לה, `נבקר בקרנבלים, נטייל בכפרים, נשוט על הנהר -  רק
שנינו`
היא חשבה על זה קצת ולא שמעתי ממנה. ואז בחמש בבוקר, אחרי כמה
ימים, היא התקשרה. `תהיה עדין איתי נכון? תשמור עלי?`
`ברור,` מיהרתי לענות `מה כבר יכול לקרות לנו כשאנחנו יחד?`

                                       
עכשיו היא הסתכלה עלי בעיניה היפות.
"מה קורה עם יובל?" היא שאלה, קורעת אותי מתוך זכרון ערפילי
שהרגיש ממאה אחרת.
"אני אגש". קמתי לאט והתקדמתי לעברו. הוא שכב על הגב עכשיו. שק
השינה המעפאן שלו מתחת לעורף שלו. הרגל הפצועה שלו נחה בהגבהה
על התיק שלו. יעל עדיין ישבה לצידו מרסקת משככי כאבים לתוך כוס
אלומיניום קטנה.
יובל הסתכל עליי כשהתקרבתי.
"לא יכולת להתאפק. היית חייב לראות את השקיעה מכאן נכון?"
הוא חייך. "זה כתוב בספר, אתה יודע..." הוא לחש בלאות.
"הספר..." אמרתי בחיוך
"1000 מקומות שצריך לראות לפני שתמות..." יובל צחק בקול רפה,
"אתה חושב שיש אפשרות לארגן לי סידור מיוחד?"
"זה לא מצחיק." יעל קטעה אותו, אמרנו שאתה נשאר במערה עד שנביא
לך עזרה. תראה אותך עכשיו..." היו לה דמעות בעיניים. שבוע שעבר
היא בכלל לא הכירה אותו.

                                       
יעל היא החברה הכי טובה של שירלי. היא החליטה גם לארוז תיק
ולצאת לטייל אחרי פירוק אירוסים קצרי מועד ומיותרים לחלוטין עם
סטודנט לכלכלה מאוניברסיטת בן גוריון.
נפגשנו לפני שבוע באותו הוסטל, "לגמרי במקרה" כמו ששירלי ויעל
חזרו וטענו יותר מדי פעמים. הרעיון לצאת לכפר הזה היה שלה.
`יש לידו הר, שמספרים שהשקיעות בו הן היפות ביותר ביבשת.`
זה היה צריך להיות טרק של ארבעה ימים ויצאנו יום אחרי.

                                       
"נמרוד, אני סובל..." הוא החזיר אותי למציאות הזאת. שמי הזהב
של קודם האדימו. אחריהם, ידעתי, יבואו גוונים של ורוד כהה
שימלאו אותי בעצבות על כל הרוע שכבר פגשתי, על הכאב שבעולם, על
אנשים שלא ישרדו את הלילה.
"תן לי לראות את הפצע." התחלתי לפתוח את התחבושת.
"הרגע חבשתי אותו." רותי שחזרה בינתיים לעבוד לצידו של אלון
נעצה מבט במעשי.
"מה זה עוזר שחבשת אותו אם הפצע מזוהם?" שאלתי בפשטות, "אלון
שים את זה באש". זרקתי לו את הסכין שלי בתוך הנרתיק שלה. אלון
פתח את הנרתיק ושם את להב הסכין באש.
"מה אתה הולך לעשות?" יעל שאלה בלחישה.
"לחטא את הפצע כמו שצריך. היינו צריכים לעשות את זה קודם."
"יש הרבה דברים שהיינו צריכים לעשות קודם ועוד יותר דברים שלא
היינו צריכים לעשות." אלון מלמל
רותי נעצה בו מבט כועס. הוא לא התרשם במיוחד.

                                       
אלון, רותי ויובל פגשו אותנו ביום השני של הטרק. יובל איתר את
המדורה שלנו ושאל אותנו בשפה מקומית בעלת מבטא ישראלי כבד אם
יש לנו ג`וינט. אחרי זה הוא נתן בנו עוד מבט אחד, חייך, ושאל
בעברית `אז מאיפה אתם בארץ?!`
הוא ישב איתנו קצת אז וסיפר לנו שהוא מטייל כבר שנה וחצי. הכל
בגלל ספר אחד שסבא שלו קנה לו שבועיים לפני שנפטר. ספר וירושה
שאמורה הייתה לאפשר את הגשמת היעד.
אחרי שעה וחצי הוא סיפר שהוא מטייל להר ההוא, שמופיע בספר, יחד
עם החבר הכי טוב שלו ובת זוגו.
נפגשנו איתם, יובל הציג לנו את אלון ואת רותי. ישבנו על חצי
בקבוק אמארולה שיובל הביא איתו כל הדרך. בבוקר שאחרי הם סיפרו
לנו על קיצור דרך. `מסלול של ציידים` יובל סיפר `אחד המקומיים
סיפר לי עליו. אם נצא עכשיו, נגיע לכפר הערב במקום מחר
בצהריים.`
יצאנו.

                                       
לדייסה יש ריח מתקתק ונעים. ריח שמזכיר לי ילדות ישראלית
ותקופת חיים אחרת שבה העולם התחיל בספריית הקיר של החדר שלי
ונגמר בארגז הקוביות של הגן. מאז אותה תקופה כבר הספקתי להגיע
לרוב היבשות, לטייל  במקומות שגרמו ללב לפרוח, לעין לדמוע
ולרגליים לכאוב. הספקתי לאבד חברים בצבא, בכבישי ישראל,
ולפעמים גם בתאונות הזויות הרבה יותר. הספקתי להיות בקשרים
רומנטיים, לאהוב ולהיות אהוב, להיות נבגד ולבגוד. הספקתי להציל
חיים של מישהו, וכמעט להיהרג בעצמי. היום כמעט נהרגתי. אבל זה
היה פחות חשוב. היה יותר חשוב ששירלי תהיה בסדר. שהיא תצליח
לברוח, שלא יעשו לה כלום. ככה הבוקר נפתח. האיש שיובל ישן אצלו
קם בבוקר כדי למצוא את יובל במיטה של ביתו...
                                       

אלון נתן לי  קערה קטנה וכף וחילק אחת כזאת לכל אחד חוץ מיובל.
יעל ניגשה אל הסיר והכינה קערה בשבילו.
"יובל, מה עשית במיטה שלה לעזאזל?" שאלתי. כל העיניים ננעצו
בי. רק אלון המשיך לאכול.
יעל שהאכילה את יובל החלה לומר "זה באמת לא משנה עכש..."
"לא שכבתי איתה." הוא לחש.
"מה?" רותי ויעל שאלו ביחד.
"לא שכבתי איתה. הייתי כל כך שיכור... כשחזרתי לביקתה שלהם
הקאתי בכניסה לבית. היא התעוררה מזה ויצאה לראות מה קרה לי. "
הוא השתתק קצת, אוסף כוח לדבר עוד.
"היא הכניסה אותי לבית, השכיבה אותי על המיטה שלה כי זאת מיטה
המוגבהת היחידה בבית, והלכה לישון בחדר שלי."
יעל קמה. מהמקום שבו ישבתי, מכורבל עם שירלי, ראיתי את העיניים
שלה בוהקות. היא התחילה להתרחק מאיתנו. שירלי הסתכלה עלי, מבטה
לא חיפש אישור, אלא ביקש לידע. הינהנתי והיא קמה והלכה אחרי
יעל.

                                       
יעל התחברה ליובל מהר מאד. היא נשבתה ברעיון שלו לטייל בכל
העולם רק בגלל ספר אחד. `זאת מטרה מוגדרת, היא אולי לא אצילית
או הישגית או תוביל אותו לקריירה, אבל היא מטרה מוגדרת שהוא
מוכן להגשים. אין הרבה אנשים היום שמוכן להציב להם מטרות
מורכבות ולפעול להגשמתם.` היא אמרה בחיוך אחרי שהוא, אלון
ורותי חזרו למחנה שלהם בלילה הראשון. `חוץ מזה הוא נראה ממש
טוב!`  יעל ושירלי צחקקו והחליפו רשמים ביניהן. אני העדפתי
להתחפר בשק שינה שלי, רגוע ומנומנם מהאמארולה ששתינו חצי שעה
לפני כן.
ביומיים אחר כך הם התחברו עוד יותר. כשהגענו בערב לכפר, אחרי
שהתקבלנו על ידי המקומיים בחגיגה קטנה שכללה הרבה הרבה
אלכוהול, התחלקנו לבתים שבהם אירחו אותנו. רותי ואלון, שירלי
ואני הצגנו את עצמנו כנשואים ולכן קיבלנו חדרים זוגיים. יעל
ויובל קיבלו כל אחד חדר משלו בבית אחר. בערב הראשון הם טיילו
יחד בכפר ואחר כך נעלמו לשעתיים. כשחזרו, יעל לקחה את שירלי
לחדר שלה לשיחה. שירלי העירה אותי כשחזרה וסיפרה לי שהיא שמחה
שיעל מצאה מישהו נחמד. מהחיוך והבוהק בעיניים, ידעתי ששנת
הלילה נגמרה.
היינו שם יומיים נוספים בכפר. עזרנו לבנות בקתה לזוג שהיה צפוי
להתחתן בסוף השבוע. כאות תודה ולקראת החתונה הקרבה, נארחה כל
ערב חגיגה. כולנו שתינו המון, המקומיים שתו עוד יותר. היין
המקומי היה הרבה מעבר למה שאנחנו רגילים ובלילה האחרון כולנו
מצאנו את עצמנו שתויים הרבה מעבר לרגיל.

                                       
"אז מה הייתה הבעיה?" התקשתי להבין.
"כשה`מארח` שלי התעורר, הבת שלו כבר יצאה מהבית. הנשים היו
אמורות לקשט את הכנסייה לקראת החתונה היום. הוא לא ידע שהיא לא
ישנה איתי. והניח מה שכל אבא היה מניח..." יובל המשיך להסביר.
"אתה מטומטם." סינן אלון. "אתה חסר אחריות, ואתה מטומטם!"
"אלון!" רותי נעצה בו מבט זועם.
"סיכנת את החיים של כולנו - שלי, של החברה שלי, שלהם! נכון
שבסוף רק אתה נפצעת, אבל כולם פה יכלו להיפגע! ירו עלינו, אתה
מבין מה זה אומר?! אתה מבין שרוב הסיכויים שלא תתעורר מחר
בבוקר?"
יובל שתק. הוא נראה נזוף וכאוב. הוא צפה בקו האדום הדק שנשאר
באופק. שאר השמיים כבר עטו גוונים של ורוד כהה וסגול. עוד מעט
ישקע הכחול הכהה והכוכבים ייראו.
                                       

אלון ויובל היו החברים הכי טובים הרבה מאד שנים. הם סיפרו לי
לפני שני לילות איך הכירו בכיתה י`, בזמן שיעורי חינוך גופני.
שניהם שחקני כדורסל חובבני. ביחד הם הקימו ליגה בין כל הכיתות
בשכבה והפכו להיות צמד האנשים המובילים בעשייה החברתית
השכבתית. טיולים, מופעים, ימי גיבוש, הם עשו הכל יחד. כשסיימו
את כיתה י"ב כל אחד התגייס ליחידה קרבית אחרת. כשהיציאות שלהם
התאימו הם היו נוסעים בימי שישי בצהריים לים גם בחורף. הם היו
פשוט יושבים שם ומדברים על הכל - על התיכון, על המבצעים ששניהם
עשו באותו שבוע, על בנות, על הטיולים שאחרי הצבא. באותה התקופה
אלון הכיר את רותי, שהייתה באותה עת תצפיתנית באחד המוצבים
שבהם הוא שירת. הקשר של אלון ורותי לא שינה את מערכת היחסים של
יובל ואלון והם נשארו קרובים מאד. אחרי הצבא אלון נסע לאירלנד.
באותו חודש סבא של יובל נפטר. אלון ורותי עשו ככל האפשר כדי
לתמוך ביובל. אך בסוף הוא החליט לנסוע גם הוא. היעד שבחר תאם
לעמוד הראשון בספר שקיבל מסבו. כשחזר משם הוא כבר היה אדם אחר
קצת - אדם עם מטרה.
 

                                     
"אני מצטער" יובל אמר חרישית.
"יש לך הרבה על מה להצטער!" אלון המשיך להשתלח בו.
"אלון מספיק!" רותי נסתה להסות אותו.
"לא!" הבנתי שיעל ושירלי התרחקו, אם הן לא חוזרות לבדוק מה
מהות הצעקות.
"אני לא מבין איך אני סומך עלייך כל פעם, וכל פעם מחדש אתה
מפיל אותי!" אלון עמד עם דמעות בעיניים.
"מאיפה כל זה בא אלון?" יובל היה מופתע מעוצמת הרגש בקולו של
אלון.
"מזה שאתה החבר הכי טוב שלי. שאני אוהב אותך. וכל פעם שסמכתי
עלייך, פגעת בי."
"על מה אתה מדבר? מתי לא הייתי שם בשבילך? מה לא עשיתי
למענך?"
"זה לא מה שלא עשית למעני, זה מה שאתה עושה למענך ולא משנה מה!
איך הגענו לכאן אם לא בגלל היומרה שלך להיות מגלה עולם ולבקר
שוב בחורים הכי נידחים בעולם רק בגלל שאיזשהו ספר אומר שאתה
צריך?! אתה אגואיסט! זה מה שאתה!"
"הוא לא אגואיסט אלון." רותי ענתה לו בשקט.
"הוא אגואיסט! אחרת למה הוא היה איתך כשאני הייתי באירלנד?!"
שקט נפל על המחנה. שמעתי את האש מלחכת את העצים הקטנים שאלון
אסף קודם לכן.
                                       

התעוררנו באותו בוקר מהצעקות של יובל. הוא רץ במרכז הכפר
במעגלים כמו אחוז טירוף וקרא לנו לאסוף הכל ולבוא. יצאנו החוצה
חצי לבושים וראינו אותו רץ בין הבתים כשהמארח שלו רודף אחריו
עם רובה. תוך חמש דקות היינו בחוץ עם הציוד על הגב. מאחוריו
כבר התאספו עוד מקומיים. הוא התחיל לרוץ לכיוון היער, עוקף חלק
מהאנשים שרדפו אחריו. אלון ורותי כבר היו מאחוריו, ואנחנו
השלמנו את הפער בזריזות. הרגשנו כאילו אנחנו רצים לתוך נצח
ירוק. מאחורינו נשמעו קולות נפץ שרק כעבור כמה שניות זיהיתי
כיריות.
`רוצי לפני!` קראתי לשירלי.
`לאן?!` היא שאלה, הרעד בקולה נובע מהפחד לא פחות מאשר מהריצה.

`פשוט ישר קדימה, כשנהיה בטוחים נסתדר!`
יובל מעד. הוא קם על רגליו והמשיך לרוץ. יעל כבר הייתה לידו,
קופצת יחד איתו על גזע שנפל. כשהוא נחת הוא מעד שוב. כשקם
ראיתי את הכתם האדום מתפשט על המכנס שלו. המשכנו לרוץ עד שכבר
לא יכולנו יותר. יובל התמוטט על הקרקע חוור וחסר אוויר. כל אחד
מאיתנו מצא עץ או אבן להישען עליה ולאסוף אוויר.
יעל ניגשה אליו לבסוף וקרעה את המכנס עם הלדר-מן שלה. הרגל
הייתה שטופת דם. הוא נפגע מאחד הכדורים שנורו אלינו. שטפנו את
הפצע ורותי חבשה אותו. יעל ואלון פתחו את המפה ואיתרו כניסה
למערה שנמצאת בכיוון הכללי שאליו רצנו. המקום המאויש הבא הוא
מעבר הגבול. סיכמנו כי יובל יישאר במערה עם מים ואוכל ואנחנו
נגיע למעבר הגבול. יעל רצתה להישאר עימו אבל יובל התעקש שנתקדם
כקבוצה כיוון שהוא מעדיף להיתפס לבד אם יחפשו אחריו. התחלנו
לטפס את ההר - הדרך הקצרה ביותר להגיע לגבול  היות והוא חלק
מרכס.
כשהגענו למעלה התשישות הכניעה את שירלי והחלטנו להקים מחנה. רק
אז ראינו את יובל סוחב את עצמו במעלה ההר אחרינו.

                                       
"ידעת את זה כל הזמן ולא אמרת כלום?" יובל שאל בשקט בסופו של
דבר.
"מה היה לומר?" אלון נשען בגבו אל סלע גדול. על פניו הייתה
הבעת הקלה מסוימת, עול שרבץ עליו הוסר. כעת הם ידעו שהוא יודע.
הוא הרים מבטו לשמיים ובהה בכוכבים הראשונים שעלו, "אני אוהב
את שניכם, יותר מכל דבר אחר בחיים שלי." אמר.
רותי בכתה בשקט.
"אני מצטער" יובל אמר פעם נוספת.
"זה היה מזמן." אמר אלון. מתכוון ספק ליובל, ספק לעצמו.
"כן..." אמר יובל
"וזה היה רק פעם אחת" המשיך אלון.
"כן..."
"בגלל זה נסעת אחר כך?"
"בגלל זה, בגלל סבא, כי כלום כבר לא היה אותו דבר... וכשחזרתי,
כבר הייתם שוב ביחד. אוהבים ומיוחדים..."
שלושתם דמעו. נזכרתי בסכין. ניגשתי לאש והרמתי אותו.
"יובל, אני הולך לסגור לך את פצע עכשיו עם הסכין החמה אחרת
בטוח תדמם למוות עד הבוקר."
יובל הנהן.
"זה הולך לכאוב מאד ויש סיכוי סביר שתאבד הכרה..."
אלון הרים את הג`ריקן וניגש גם הוא ליובל. הם הסתכלו אחד לשני
בעיניים. דומעים אך מחייכים.
"תודה שהזמנת אותנו לבוא איתך לכאן." אלון אמר בקול רועד.
התכופפתי ותפסתי זרוע אחת של יובל. רותי תפסה את השנייה. אלון
עמד מעלינו מוכן עם המים.
"אל תספרו ליעל." הוא לחש. שלושתנו הינהנו.
הצמדתי את הסכין לפצע, ריח של בשר חרוך עלה באוויר בזמן שיובל
ניסה להשתחרר מהאחיזה שלנו. גופו של יובל התרפה לגמרי והוא
איבד הכרה. אלון שטף את הפצע ואת הסכין עם הג`ריקן בזמן שבדקתי
שיובל עוד נושם והלב שלו עובד. הדופק שלו היה חלש מאד. יותר
מזה לא היה הרבה מה לעשות.

                                       
כשיעל ושירלי חזרו התעטפנו כולנו בשמיכות. יעל נשכבה לצד יובל.
רותי ואלון שכבו מחובקים בתוך שק השנה הכפול שלהם ושירלי ואני
חזרנו לעמדה שבה היא נרדמה. אלון ורותי סיפרו לנו על חוויות
שהיו להם במהלך הטיול וביחד ניסינו לנתח את ההתרגשות ואת
מאורעות היום. רותי ואלון היו תשושים, אך ניכר ביניהם שהוקל
לשניהם. יעל הייתה כאובה ושירלי הייתה מודאגת. כולנו נרדמנו,
איש איש בתורו.

                                       
כחצי שעה לפני הזריחה התעוררתי אך לא פתחתי עיניים. גופה של
שירלי עטף את גופי. ראשה נח על חזי והרגשתי אותה נושמת נשימות
מסודרות. הרכנתי את ראשי לאט ונשקתי על ראשה. היא ישנה חזק ולא
הרגישה את ההפרעה הקלה. הקשבתי למקור הרעש שהעיר אותי. יעל
ויובל התלחשו ביניהם. לחישות קצרות שלא יכולתי לשמוע. יובל נשם
בצורה לא סדירה. ויעל התייפחה מדי פעם. חשבתי על הטרגדיה הזאת;
על הקלות שבה אנו מאבדים את הדברים שיקרים לנו; על הצורך
בפשרות בחיים; על כך שאלון היה מוכן להחזיק את הכל בפנים כל כך
הרבה זמן; על הפשרות שאנחנו מוכנים לעשות כדי לקבל עוד קצת ממה
שאנחנו צריכים. חשבתי על שירלי, שאיבדה הרבה וכבר לא מתפשרת
בקלות; שמחתי על זה שהיא איתי, על כל רגע שאני מסוגל להרגיש
אותה ולאהוב אותה. חשבתי על כל האנשים שהיו לי בחיים, על
הדברים שעשיתי וחוויות שחוויתי. הבנתי למה יובל יצא למסע. לא
מתוך רצון להספיק לראות אלף מקומות שמישהו אחר שלח אותו לראות.
על כל מקום שהוא נשלח לראות הוא ראה אלפי מקומות אחרים. פגש
אלפי אנשים. הוא בנה לעצמו מסלול חיים שהשיק באלף נקודות
למסלול של מישהו אחר אך היה שונה לחלוטין במיליוני נקודות
אחרות. הבנתי שמטרתנו במסע היא לא להספיק את הכל אלא להספיק
לחוות.
יעל ויובל השתתקו. הוא עדיין נשם וגם הנשימות שלה היו לא
סדירות. הרכנתי את ראשי פעם נוספת, נושק לשיערה של שירלי פעם
נוספת ונרדמתי.

                                       
כשעלה האור יובל כבר לא היה. העצב התחלף בלוגיסטיקה והתארגנו
להוריד אותו איתנו מהצד השני של ההר. כשנגיע למעבר הגבול ניצור
קשר עם הבית. כשנחזור הביתה נתאבל כולנו על לכתו ונשמח על
החוויות שחווינו בזכותו.