25.2.06
נכתב כמה חודשים אחרי הגיוס לצבא.

דמדומים שוב מגיחים, ואני נסגרת בתוך קופסה קטנה וצרה שאני
קוראת לה מלנכוליה.
אהוב ליבי שלח לי הודעה שהוא דואג לי. גם אני דואגת לעצמי, אני
כבר לא זוכרת איך להפעיל את שרירי החיוך.
האצבעות רועדות יחד עם הדמעות שנופלות לקרקעית האוקיינוס בו
אני טובעת.
אין לי מוצא.
אין לי מנוחה.
תקועה בלולאת עצבות שעושה ריפליי שוב ושוב ושוב.
והשעון מחר יצלצל ב-6 בבוקר ויקרא לי לקום.
כמו רובוט, בתנועות מכאניות, ארים ראשי מן הכר ואתן לעיניי
להתרגל לחשכה ששוררת מסביבי בחודשים האחרונים.
כשאתלבש, אגעל מן הגוף שהוזנח לא מרצון וארגיש איך המונטוניות
הירוקה עוטפת אותי לעוד יום ארוך בבסיס.
כל יום הוא חודש וכל חודש הוא שנה.
וגלגלי הראש מתנוונים לי מחוסר מעש, ואין לי דרך לשמן אותם.
שגרה מגעילה ללא שינוי.
וכולם שואלים למה אני תמיד עצובה.
אני מרגישה שסחטו ממני כל אנרגיה אפשרית. שאבו ושאבו ושאבו עד
שלא היה ניתן לשאוב יותר.
והוא אתמול לחש לי כששכבנו במיטה שאני עשויה מכוכבים,
"הנה אחד והנה אחד והנה אחד", הצביע על נקודות החן שלי. ורק
הוא מנגב לי את הדמעות, ורק איתו אני מרשה לעצמי להתפרק. הוא
זה שתופס אותי ומאחה את השברים כשאני מתמוטטת.
אני לא מסוגלת להרגיש אמיתית יותר, הפכתי לאדם שאני שונאת.
הפכתי למישהי שלא מסוגלת להרגיש נאהבת ולא מסוגלת לתת מעצמה.
הוא מסתכל לי בעיניים ואני רואה את עצמי. אחת מגעילה שלא יכולה
להיות סקסית או יפה או אני.
רוצה לקפוץ לכיוון הים ולרחף מעט כדי לנשום אוויר. להרגיש
שלווה.
אני רוצה לרוץ ולרוץ ולרוץ ולשרוף ממני את הקלוריות והשומן של
היומיות. להרגיש את הבטן נדבקת לגב ולשמוע את העצמות פוגעות
בגב הכסא, כך אוכל להשען לרווחה ולהרגיש טהורה. להרגיש שוב
שלווה.