יש כל כך הרבה מחיקות שאני יכולה לעשות וזה פשוט לא עוזר. לא
יאומן עד כמה שאתה לא מחיק.
מחקתי אותך מספר הטלפונים הורוד הקטן שיש לי במגירה הראשונה
שבחדר. לקחתי טיפקס והתחלתי למרוח על האותיות שלך, על השם שלך,
על כל האותיות. זה הסוף שלך, שערות מלאכותיות עמוסות טיפות
לבנות וכבדות מעלימות את קיומך במהירות מיוחדת.
אחרי שהטיפקס התייבש קרעתי את הדף לחתיכות. בהתחלה זה היה רק
כיווץ קל ואחרי זה כבר לקחתי מספרים והשחתתי לגמרי את הדף,
כתמי הטיפקס פשוט הזכירו לי שהיית שם וזה היה הרבה יותר מדי.
אפשר גם להצביע באצבע גדולה ובטוחה ולצחוק חזק בצחוק מתגלגל עד
השמיים על האירוניה, שהחלטתי ששמם של אנשים שילוו את חיי זמן
רב יהיו היחידים שיתמקמו בין השורות הדקות בפנקס הורוד. ואתה
בעצם היית רק אומן אורח, שלושה חודשים ופוף, כמו בדקה אחרי
חצות בסינדרלה מבית היוצר של דיסני, נעלמת ואיתך הלכו הפריחות,
הכרכרות וכל הקסם.

מחקתי את השם שלך מרשימת הטלפונים שבפלאפון שלי. רשומה שעקצה
לי בבטן כל פעם שאור תכלת קטן האיר בין אותיות שמך הכחולות. אז
לחצתי "מחק" ועניתי בקול ש-"לא" אני לא בטוחה שאני רוצה למחוק
את הרשומה אבל לחצתי על "כן".

הכי קשה היה להעלים את ההודעות המתוקות שלך. יכולתי עוד להריח
את הריח שלך, שנוצר מערבוב הריחות של הבושם המתוק והאפטר שייב
החריף, ניחוח שמסתלסל אל הגוף, מרעיד ומשגע, בכל פעם שקראתי
אותן. דמיינתי אותך יושב על המיטה שלך עם החולצה השחורה
הסקסית, כותב לי את ההודעות האלה בפרצוף מלא רוך שמתמסר למסך.
ונזכרתי בחיוך ובפרפרים שעטפוני הרגשה עילאית ברגע בו קיבלתי
אותן ממך.

יש כל כך הרבה מחיקות שאני יכולה לעשות וזה פשוט לא עוזר. לא
יאומן עד כמה שאתה לא מחיק.