שיר שכתבתי באמצע טיול בשכונה הישנה שלי

פוסע על אבנים מוכרות
במקום בו דרכתי כילד,
ואני כעת בן 20.
נזכר בכל השיחים הגדרות
אבנים מרפסות שבדרך,
אותם ידעתי לפני שנים.
חושב מה שונה כעת,
מחיי הישנים?
סך הכל, גבהתי קצת...
בסך הכל עבר עשור,
לא נשתנו חברים,
אולי התבגרתי קצת.

געגועים לילדות,
לתמימות.
כמה פשוט לראות הכל,
דרך עיני ילד.

נזכר במעשי הקונדס
שנשזרו בדרכי.
צחוק בריא ללא תשלום.
כמה לתחושת החופש,
לחיוך לכנות,
לא לדאוג מכלום.
עכשיעו נתנו לי נשק
איתו עלי לשמור,
איתו אקבע גורלי.
ובעוד עולה השמש
אני מתמלא מחשבות
הזהו מסלול חיים ישראלי?

געגועים לילדות...