תניחו לי. רק תניחו לי.
"את לא תצבעי את החדר! זה הבית שלי ואני אחליט כאן
את שמעת אותי?! כפויית טובה אחת!"
"זה הכל באשמתך! אתה נותן לה גב! בגלל זה יש לה ביצים לדבר לאמא שלה ככה!"
הסכין שם. רק לקום ולהביא אותו. "אני סיימתי לשתוק! את שמעת אותי?? זאת הבת
שלך, את מקשיבה למה שיוצא לך מהפה?!"
"אה סיימת לשתוק? אין בעיה, גם אתה רוצה להחליט בשבילי?
זה הבית שלי ולא שלכם"
ממורמרת, היא יושבת ורוטנת. מקנאה בכל הדברים שמעולם לא היו לה.
"אין לנו כסף
אין לנו כסף
אין לנו כסף
חרפת רעב, למה את לא מבינה?"
(אבא, אמרת שתוך כמה חודשים נצא מהבוץ)
אני לא רוצה לטבוע, בבקשה,
רק לא לטבוע.
אתה בודד, בדיוק כמוני. רק אני מבינה איך זה לחיות בכל זה, איתם וכלכך לבד.
החולצה שלי רטובה מדמעות.
"מטאטא את לא מרימה בבית הזה! לא אכפת לך מכלום חוץ מעצמך!"
שום דבר לא יצא ממך
חתיכת כלומניקית"
"אני רוצה לראות שתעזבי את הבית! מי ירצה אותך בכלל?!"
"אני אפילו לא צריך לבקש והבת שלי עושה בשבילי! תקשיבי לעצמך!
חבר'ה הקטן קיבל את הלב של אימא שלו,
יעל כולה אני"
"את עוד תצטערי על כל זה!"
רק לקום להביא אותו, הוא שם.