[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אביב דותן
/
מותה של שיחה

השעון המעורר צלצל והתעוררתי, ממש לידי שכבה לה הבחירה. כבר
הרבה זמן שהיא נדבקת אליי, מעיקה, יושבת לי על המצפון, רוצה
שאחליט כבר אם אני רוצה לחיות איתה או לא. הערתי אותה כדי שנצא
לטייל מאחר והיה מזג אוויר נעים בחוץ.
הלכנו לנו קצת ברחוב, שאפנו מן האוויר הצלול שלפתע בצד השני של
הכביש ראינו את הכנות, עומדת לה ליד הקיוסק השכונתי שקועה
בשיחה עם איזה עובר אורח כמו שהיא הייתה רגילה, צעקנו לה
ונופפנו עד שלפתע שמה לב וחצתה את הכביש לעברנו. בזמן החצייה
שמנו לב שהרגישות מחזיקה בידה ונגררת אחריה. רוב הזמן הן היו
מסתובבות ביחד. הבחנתי לפתע שהרגישות קצת השמינה, אבל זה לא
הפתיע אותי. היא הייתה כ"כ לא מאוזנת, לפעמים גדולה יותר,
לפעמים קטנה יותר, לא תמיד היא הבינה ששום דבר לא צריך להיות
קיצוני ומוחלט בחיים. כשעברנו ליד אחת הסמטאות בשכונה שמענו
קולות של בכי בוקעים ממנה. הצצנו פנימה וראינו את הפגיעות
יושבת לה ליד אחת הפחים, מרחמת על עצמה אחרי ששוב פעם אמרו לה
שהיא מכוערת. ראשונה רצה אליה הרגישות, ממהרת להפגין חום ואהבה
מבלי שידעה אפילו את כל הסיפור. היא ניסתה לנחם את הפגיעות,
להגיד לה שהיא לא מכוערת וביקשה שנאשר את דבריה. אני הנהנתי
בראשי, אך הכנות שתקה, היא אף פעם לא הסכימה לשקר ובסוף פלטה
מעין: "כשאת בוכה את לא יפה" שכזה והושיטה יד לפגיעות, היא קמה
מן הרצפה המלוכלכת, שפשפה את הלכלוך מהמכנס והצטרפה אלינו
לטיול. בדרך עברנו ליד המכולת, בדיוק ברגע בו הבטן שלי התחילה
להשמיע קולות אזהרה, אז החלטנו להיכנס ולקנות משהו לאכול.
בכניסה למכולת היה מעין מחירון גדול שהציג את כל המוצרים
שנמכרו בה ואת מחירם. הכי קרץ לי הקושי, אבל לא היה לי מספיק
כסף. כבר כמעט ויתרתי והלכתי, אבל כשהסתובבתי נתקעתי באחותה
הקטנה של הבחירה, דרישה. הדרישה הציעה לי להתחלק, ביחד היה לנו
מספיק כסף בשביל הקושי, אז בחרנו בו ביחד.
בסופו של דבר הוא היה הרבה יותר גדול ממה שהוא נראה, ואפילו
שהיינו צריכות לאכול אותו ביחד לא הצלחנו להתגבר עליו וגם השאר
נתרמו לעזור. כשכבר כמעט התייאשנו וזרקנו את שאר הקושי על
הרצפה צלצל הפלאפון של הרגישות.
היא סיימה את השיחה בדמעות ואמרה רק משפט אחד, שלא הצריך יותר
מדי שאלות: "הייתה תאונה. צריך לנסוע לבית חולים".
הגענו בריצה ממש לבית החולים וביררנו את מספר החדר במודיעין.
כשנכנסנו לחדר היה קשה שלא להזיל דמעה. זו הייתה השיחה, מחוברת
למכשירי הנשמה. הרופאים אמרו שתקפו אותה באחת הסמטאות בשכונה.
אלו היו השתיקה והציניות, שכמובן הצליחו שוב לברוח, וכעת
הותירו את השיחה חבולה וכאובה, נאבקת על חייה.
ואני עמדתי לי ליד המיטה, התבוננתי בשיחה גוססת ושאלתי את
עצמי: "איך שוב נתתי לזה לקרות?"



16.3.07







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מי שקוראים לו
אסף גינה, שלא
יתחתן עם אן
לוץ.


תרומה לבמה




בבמה מאז 31/5/07 20:34
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אביב דותן

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה