היא שכבה לה מוטלת, עירומה על מיטה חורקת, שנדף ממנה ריח שתן
ועובש, עצמה את עיניה בחוזקה והתפללה שזה יגמר מהר הפעם.
הפעם הזאת לא צריכה להיות שונה, היא הזכירה לעצמה, אותו חדר
מלון מעופש וזול, אותם ריחות חמוצים מתוקים, אותן שיחות
רדודות; "שלום בובה." "שלום". "מה שלומך?" "בסדר."
"כמה?" "150" "תעלי על האוטו".
"איך קוראים לך?" "ג'יין, ולך?" "פול, דייגו, עבדול,
רוברט..."
שזה יגמר מהר, שזה יגמר מהר, שזה יגמר מהר, שזה יגמר מהר.
מיטה חורקת, כאב, חריקת שיניים, גינחות, כרס, רוק, תקרה
מוכתמת.
ג'יין לא חלמה להיות זונה, זה לא מה שהיא ענתה לדודים ולדודות
שלה כשהם שאלו אותה "מה תרצי להיות כשתהיי גדולה?"
ג'יין גם לא חלמה להיות מסוממת, היא לא חלמה להיות
אלכוהוליסטית ולא חלמה להיות אישה מוכה.
היא לא חלמה לבכות כל יום בבוקר וכל לילה לפני השינה.
היא אמנם חלמה ללדת ילדה, אך לא חלמה להיות אם חד הורית.
היא לא חלמה לעבור גמילה מסמים, אלכוהול וגם עישון עבור הבת
שלה, אמלי.
החיים של ג'יין היו עקלקלים ומלאי פניות חדות. פניות לא
נכונות. ג'יין לא מתלוננת, היא רוצה את הטוב ביותר עבור הבת
שלה, וכל האמצעים כשרים.
אמלי חושבת שאמא מזכירה, אמלי לומדת בבית ספר פרטי, אמלי לא
קונה ספרים יד שניה, אמלי גרה בדירה נחמדה, לאמלי יש מורה
פרטית לצרפתית, לאמלי יש דג זהב, לאמלי יש חברות, ויש לה אמא
שאוהבת אותה. אמנם אין לה אבא אבל זה אף פעם לא היה חסר לה.
לאמלי יש הכל, כי אמא של אמלי משלמת על הכל. אמא משלמת, אמא
משלמת,
בדם.