לפעמים אני מוצאת את עצמי חושבת לעצמי מה היה קורה איתנו
בבום-במלה אם הייתי מחליטה להישאר.
אבל המחשבות על אותו הלילה עזבו אותי כבר, נדיר שהזיכרון התמים
הזה חוזר אל מחשבותיי, אתה יודע, זה היה מזמן. היינו ילדים
קטנים, לא כ"כ ידענו לאן אנחנו זורמים, אז נסחפנו. אולי העובדה
שהיינו ליד הים השפיעה עלינו גם כן, אבל כבר מזמן הפסקתי לחשוב
עלייך בתחום הרומנטי. אני מתגעגעת אלייך כידיד, ונדמה שלא משנה
כמה אני מדברת עם אחרים ולא משנה עד כמה הקרבה חזרה, זה פשוט
לא אותו הדבר בלעדייך.
אני יושבת עכשיו בכיתה, מניחה את הראש על הקיר ובוהה בתקרה,
בחלון, בעצים ובציפורים. פתאום הכול נראה ריק ושום דבר לא מעלה
לי חיוך על פניי. אני מנסה לנשום אבל משהו מחניק אותי בפנים.
אני עוצמת את העיניים, כדי שמפל הדמעות שלא יזרום החוצה במטרה
לחפש אותך שנית. אולי זה החורף שמביא אתו עצבות ארוכה ושלכת של
עלים שנופלים כמו דמעות.
וכשאני מנסה להאשים את החורף, אני נזכרת שאפילו בתקופה הכי יפה
בשנה - באביב, העצבות שלך עדיין אופפת אותי. כשהכרתי את אורן
העצב פחת, הוא היה הדבר שהכי הייתי צריכה לעצמי והוא העניק לי
את כל מה שהייתי זקוקה לו. בלילות שהייתי שבורה הוא היה מלטף
אותי בשקט ומחבק, תופר בחוטים שקופים את כל הפצעים הפתוחים
שממשיכים לזהם את גופי. אהבתי אותו כל כך, ואז הבנתי. הבנתי
למה בחיים לא נוכל להיות יחד, אנחנו צריכים דברים אחרים, ואני,
כרגע, צריכה את אורן שלי.
כשהייתי אתו כל מילה שלו העלימה את הכאב, לא חשבתי על דבר,
והחיוך שפרח על פניי, מזה שנים, היה אמתי. לפעמים אני חושבת
שאני מגזימה, שלא הייתה בינינו ידידות כזאת חזקה, אבל אז אני
נזכרת בכל השיחות הארוכות שלנו, שלא יכולנו לעבור יום אחד בלי
לדבר, כל אותן מילים מיוחדות שנאמרו בנינו והשלימו לנו את כל
הקרעים שבלב. אז כן, אולי אני מגזימה, איבדתי אותך לפני 3 שנים
ואני עדיין בוכה על אבדנך. כל יום נראה כ"כ מיותר בלעדייך,
ואפילו להסתכל בעינייך היפות אינני יכולה יותר.
אני מנסה לומר לעצמי שזאת הייתה סה"כ ידידות, אז מה? אז
הידידות הזאת אבדה. אבל אני משקרת לעצמי, כי אינני חושבת שיש
אדם המסוגל להבין עד כמה הקשר הזה היה חשוב לי ועל כמה הייתי
מוותרת כדי להחזיר את השעון אחורה. אני פוחדת שבסוף השנה נסתכל
אחד על השני בחיוך קטן וניפרד כל אחד לדרכו. אני פוחדת. אינני
יודעת כיצד לחיות את חיי בלעדייך. למרות שאתה רחוק, אתה עדיין
קרוב אליי, וככה אני ממשיכה לנשום.
אני יודעת שבסוף אני אתחתן, אוליד ילדים, אגור בדירה יפה מול
הים ואחיה באושר ועושר. אבל למרות כל אלו, דבר אחד עדיין יהיה
חסר, ובלבי תהיה פיסה קטנה שחרוט עליה בקטן "גיל", תזכורת
לגעגוע הבלתי פוסק שמחזיר אותי אלייך בכל פעם מחדש.

אני צריכה להפסיק לבכות על משהו שאבד,
אולי אבד רק בתוכי.

מזאת שעדיין מתגעגעת.