כולם יושבים בכיסאות עם גלגלים
ורק מרים חושבת שהיא יכולה לעוף
כשהתקווה היא חלק ממזל של מתחילים
היום היא משותקת כמעט בכל הגוף.
הם מדברים על מלחמות שלא היו
ורק מרים שואלת אם בכלל היה שלום?
החברים שלה הלכו כי הם סבלו
בלילה היא נפגשת איתם בתוך חלום

הם הבטיחו לנסות לחיות כאן עוד הרבה שנים
עד שמישהו לחש להם; "אתם כל כך זקנים..."

לא כמו מרים, שאוהבת את הים
וחושבת שהכל צריך להיות כחול
שהשמיים הם כמו חול
היא לא רוצה להיות כמו כולם
כשהפחד נעלם, היא תוסיף קצת אושר עם מכחול
גם אלוהים כבר לא יכול
לגרום לה לאבד את העולם.

כולם יושבים בכיסאות עם גלגלים
ורק מרים חולמת שהיא יכולה לרוץ
המוות הוא כמעט חבר כשמתרגלים
תחושה שנעלמת, הגיל הוא סתם תירוץ.
הם מדברים על זמן שלא ממש קיים
ורק מרים צוחקת, מסתכלת בשעון שלא עובד
ובחלום שלה היא שם, בתוך הים
חמש דקות של שקט זה כמו להתאבד

היא הבטיחה לנסות לחיות כאן עוד הרבה שנים
עד שמישהו לחש לה; "את אחת מהזקנים..."

וזאת מרים, שאוהבת את הים
ואומרת שהכל צריך להיות כחול
שהחיים הם כמו החול
בסוף גם היא תגמור כמו כולם
כשהפחד נעלם, מחליטה לשבור את המכחול
גם אלוהים כבר לא יכול
לגרום לה לתקן את העולם.

כולם יושבים בכיסאות עם גלגלים
ורק מרים נרדמת...
היום היא יכולה לעוף.