אני יודעת, אני פשוט יודעת, שאם ניפגש שום דבר לא יחזור למצבו
הקודם. אני יודעת שאם ניפגש, נשב אחד מול השני במבוכה והמילים
יתקעו בדרכן החוצה.
וכשנביט אחד לשני אל תוך העיניים, מיד נסיט את המבט ונפחד כ"כ
להיתקל שנית.
אני יודעת, אני פשוט יודעת שיש דברים שלא יכולים להשתנות
חזרה.
נהרות של מילים שזורמות אל הדפים כמו מפל המטיח את מימיו על
האבנים. אינני יודעת מדוע אני כותבת לאוויר, דפים שלמים
מפוצצים במילים שמגיעות לשמיים, מתאדות אל העננים ומזילות גשם
של דמעות.
הרים של מחשבות ופחדים שמקיפים אותי כמו גדר ואני אינני מצליחה
לפרוץ אותו, נדמה שהוא חסום.
אני מתגעגעת לידיד הכי טוב שלי. אני מתגעגעת, מתי כבר תשמע?
אני מתגעגעת.
כ"כ המון אנשים איבדתי בחיי, את כל האנשים שאני אוהבת. געגועים
שמתפלחים אל לבי כשהשמש שוקעת, מכניסה בי את חיילי העצב
שמחוררים את לבי שידמם למוות.
וכשזה קורה, כל יום בשבילי בנוי משמיים אפורים, עצים ערומים,
עלים צהובים ולב אחד גדול - שבור.

אלה המילים שיוצאות לי עכשיו, ימי האושר שלנו נשכחו מזיכרוני.

מצטערת שהלכתי
כשהתחיל להיות קשה.